במחצית השנה החולפת, הוצפה התקשורת הישראלית במאמרי דעה ובכתבות לציון 50 שנה למחאה החברתית הראשונה והמשמעותית בישראל: הפנתרים השחורים. הכל שיבחו את המחאה ומנהיגיה, ובצדק. ב־1971 קמו צעירים מזרחים בני שכונות המצוקה, שהעזו לעשות מעשה והניעו את גלגלי ההיסטוריה. אם בזמנו היתה המחאה שנויה במחלוקת, הרי כיום היא זוכה לקונצנזוס, והיא מהמוצדקות במחאות ישראל.
למרות זאת, הרושם הוא שעיתונאי ישראל, ואותם פעילים חברתיים ומלומדים, כשלו בהבנת המחאה וכמו עשו יד אחת, הציגו תמונה אחידה, לקויה ומעוותת - בעיקר בכל הנוגע ללקח ההיסטורי ולמורשת הפנתרים. הם לקו בהיסחפות ובתמימות דעים מפני שלא נתנו את הדעת על השאלה: עד כמה המחאה, ובעיקר המעטפת הרעיונית והמושגית שבה נעטפה, ייצגה את האמת, ואולי שמא אלו שכיום מדברים בשם "מורשת הפנתרים" מסובבים אותנו בכחש?
הנה בתמצית המענה לשאלה: מחאת "הפנתרים השחורים" נגנבה ועברה השתלטות עוינת מצד מלומדים ופעילי שמאל רדיקליים, המבקשים לכפות על הציבור המזרחי (והישראלי בכלל) מורשת שאין לה ולא כלום עם הקהילה שבשמה התיימרו לדבר. חמור מכך, מלומדים רדיקליים כמו סמי שלום שטרית ("היטלר חיסל שישה מיליון והציונות את כל השאר") ויהודה שנהב ("היהודים הערבים", כי המזרחים הרי אינם שבט יהודי אלא שלוחה של התרבות הערבית), הפכו בני סמכא עבור רבים היונקים מהם ומשחרים למוצא פיהם. לו היו העיתונאים פתוחים וביקורתיים, היו צריכים ליתן את הדעת על העובדות והתובנות הבאות.
ראשית, מחאת הצעירים הירושלמים לא היתה יוצאת אל הפועל ללא סיוע של צעירים מרקע מעמדי שונה, פעילי שמאל רדיקליים, חלקם יוצאי "מצפן", "ילדים מבית טוב". הרדיקליים ניגשו למלאכת "המהפכה" מתוך ראייה מעמדית צרה, תוך ניפוי גס של התרבות המזרחית. הנה דוגמה קטנה: בשנים ההן, כאשר תססה המחאה, דרך כוכבו של הזמר ג'ו עמר כגיבור תרבות בשכונות ובעיירות הפיתוח, אך באופן לא מפתיע הוא לא נכלל ברפרטואר ובמורשת הפנתרים. הנה ההסבר: עמר הוא זמר מוכשר, דתי חובש כיפה סרוגה, שכתב, הלחין ושר שיר מחאה מפורסם ("הלכתי לשכת עבודה"), ועיקר יצירותיו שירי הלל למורשת היהודית שכל כולה אנטיתזה לרעיון העוועים האנרכיסטי־אוניברסלי, נוסח "אחוות עמים" ו"פועלי כל העולם התאחדו". בעוד ג'ו עמר הילל את הציונות ואת השבת ("ישמח משה", "שלום לבן דודי", "תורת אמת", "אלי כהן", "יום זה לישראל"), הפעילים הרדיקליים ניתבו את צעירי השכונות לבתי קפה, שם עישנו חומרים שונים והאזינו למוזיקת מחאה שחורה נוסח אמריקה. אמר מי שאמר: "מה לנו ולדגלים השחורים?!"
נוסף על כך, וכחלק מההיבט התרבותי, אותם עיתונאים, כמו גם המלומדים והפעילים החברתיים, התעלמו לחלוטין ממערכת ההעדפות הפנים־מזרחית. לא הטרידה אותם העובדה שבשכונות ובעיירות הפיתוח של שנות ה־70 וה־80 רווחו בדיחות על הפנתר צ'רלי ביטון, שזוהה כעבריין עילג שעלה לגדולה. הציבור המזרחי ביקש, ובצדק, להתקומם, אך מעולם לא חשב להציב בחלון הראווה טיפוסים כמו ביטון כמופת של מנהיגות. מדובר בציבור שמרני שאינו נוח לערער היררכיות; זהו חיסרון אך גם יתרון, שכן הציבור מכיר בערך הניסיון והלקח ההיסטורי, ומתרחק כמו מאש מיומרות מהפכניות.
כיצד עוותה ההיסטוריה? כיצד הגענו עד הלום? כמו תמיד, התשובה נעוצה במהלכים מתוחכמים ומניפולטיביים של גופים וסוכני השפעה רדיקליים, כמו "הקשת המזרחית" (הנתמכת על ידי "הקרן החדשה"), וחוקרים רבים באקדמיה - גופים שממש, אבל ממש, אינם יונקים אורגנית מהווי השכונה המקומית, ואף לא מההווי הישראלי והיהודי־מסורתי. הכל חותרים לערער את המסורת הציונית והיהודית, בוודאי המזרחית, והכל שותפים לאינדוקטרינציה פוליטית. הם, המדברים בשם השחרור, הפכו למדכאים הגדולים, ומהם לא נלמד שיעורי מורשת. הם באמת לא נחמדים.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו