חוק האזרחות המתוקן של ח"כ שמחה רוטמן עבר השבוע בצורה מוחצת בקואליציה, למגינת ליבו של מיעוט קטן בכנסת ובציבור הישראלי. כמות הרעש התקשורתי, האיומים הנדרשים מצד רע"מ ומרצ והניסיונות המזיעים מרוב מאמץ ויח"צ של השרה איילת שקד לגרוף לעצמה את הקרדיט על העברת החוק, שלו היא התנגדה נחרצות עד לפני כמה שבועות - כל אלה, בסופו של דבר, היו צפויים. אבל האירוע גרר בשורה הרבה יותר מעניינת למעקב. אולי אפילו כזו שתיזכר כנקודת מפנה.
כאמור, למעט המפלגות הערביות, הקופצים הקולניים והדואגים נגד החוק היו, כמובן - חברי מרצ. הגיוני. כמפלגת שמאל רדיקלי, הם עשו את המוטל עליהם והמצופה מהם. גם ממפלגת העבודה הנוכחית, זו שכבר מפלרטטת באופן גלוי עם גישה פוסט־ציונית וכוללת ח"כית שבזה להמנון, אין יותר מדי ציפיות. ההפתעה היחידה נגעה לאחד: ראש הממשלה החליפי.
באופן מופגן וישיר, תפס יאיר לפיד עמדה ברורה נגד החוק, בלי "אולי" ובלי רמז. הוא התראיין, צייץ והבהיר בכל מקום שהחוק רע, סיפק הסברים ריקים כהרגלו וקשר אותו לימין הקיצוני וכו'. העובדה שרק לפני כמה חודשים כתב לפיד כי "בלי חוק האזרחות תהיה עלייה בגל הטרור הפלשתיני", וכי "אם האופוזיציה תצביע נגד החוק היא תוכיח שיותר חשוב לה להיות נגד הממשלה, מאשר להיות בעד המדינה" - אפילו לא קיבלה יחס. בכל זאת, יאיר לפיד, נו. אדם שסותר את עצמו לא פעם באותו המשפט, מה נלין על כמה חודשים? בשורה התחתונה: לצד האחים המוסלמים, התייצב בגאון יאיר לפיד. לא סתם התייצב, הוביל מחאה והצביע נגד.
ניתן לפתור את הכל בהפגנת שרירים מתבקשת, באמתלה של שמירה על הקואליציה ו"אחדות", אבל זה הפתרון הקל. לפיד, אלוף אולימפי בקלישאות במשקל בינוני־כבד, יכול היה להתחמק מהנושא ברמה התקשורתית עם עוד פוסט גנרי בעומק שלולית, שמסביר באריכות שהוא בעד כל מה שטוב ונגד כל מה שרע, ו"אוהב את החיילים שלנו". אבל הוא לא עשה את זה. הוא יכול היה להתחמק ברמה המעשית, בעזרת עוד קפיצה אל מעבר לים והופעה מביכה מול מצלמות בנכר, אבל הוא לא עשה גם את זה. במופגן ומול המצלמות, הוא ומפלגתו הצביעו נגד חוק שמונע דה־פקטו "זכות שיבה" זוחלת.
אחרי שנים של לעג למפעל ההתיישבות ביו"ש כעיתונאי, וציטוטים סמי־אנטישמיים על כסף שנמצא בין יצהר לאיתמר, והתנגדות לכל מה שנמצא מעבר לקו הירוק כפוליטיקאי - אף אחד לא אמור להיות מופתע. ההפתעה הגיעה עקב היכולת הגבוהה של לפיד להסוות ולגמד את כל הנ"ל, במקביל למיצובו בתור פני "המרכז". אמרתם לפיד? אמרתם מרכז פוליטי. עובדה, ככה הוא אמר וככה כתבו בעיתון: הוא בעד מה שטוב ונגד מה שרע, הוא אוהב את הארץ ולא אוהב שמלכלכים, הוא בעד חינוך חינם ונגד קומוניזם ואנטישמיות, והוא אפילו אוהב את החיילים שלנו (אקט שנחשב חתרני בקרב חלקים בשמאל) ומתנגד לאלימים שבהם.
וזה נגמר. אפשר להתחיל לשנן ולהתרגל: אבתיסאם מראענה, יאיר גולן ויאיר לפיד - פני מחנה השמאל בכנסת, ותחילת סוף המושג "מפלגת מרכז".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו