מבט על כסייפה. "אל תמטירו עלינו כסף ממסוקים" | צילום: יהודה פרץ

עתיד בונים לטווח ארוך, לא בכסף מהיר

מי שלא מתכנן היום את מגורי המחר של הבדואים בנגב, בתכנון ארוך טווח שמשקף את הגידול הטבעי באוכלוסייה ובצרכים - לא רק עושה נזק גדול היום, אלא גם עוקר כל תקווה לעתיד טוב יותר

במהותי, אני לא איש של הפגנות. מעדיף תמיד לקיים דיון מעמיק, לנהל תהליך עבודה רציני, לבחון חלופות, ללמוד ולקבל יחד החלטות. אז למה השתתפתי בהפגנת הבדואים השבוע מול משרד ראש הממשלה?

כי אנחנו בפרשת דרכים היסטורית. כי משהו טוב, ואני מתעקש לומר טוב, קורה בחברה הבדואית, ואסור שהרגע הזה ינותב לכיוונים לא נכונים. כי בשעה זו ממש מתלבטים בממשלה מה לעשות בעניין תוכנית החומש החדשה לחברה הבדואית, אבל שוב עושים את כל אותן הטעויות שנעשו בעבר. כולנו יודעים איך הגדיר פעם איינשטיין את מי שעושה אותו הדבר בדיוק ומצפה לתוצאות שונות...

מי שלמד מחקרים ארוכי טווח במדיניות ציבורית, אמור לדעת את העובדה הבאה: אוכלוסייה מיואשת, חסרת תקווה, באופן פרדוקסלי לא דורשת מהשלטון לשפר את מצבה. היא מתבוססת בהיעדר התקווה, ובעיקר בהיעדר האמון ברשויות, ואפילו לא טורחת להתלונן. ואז, כחלק מתהליך תיקון מבורך, כשמשהו טוב מתחיל לקרות - בשלב הראשון היא מתחילה לזקוף ראש, להביט ימינה ושמאלה ולומר בקול ברור: "גם לנו מגיע".

זה בדיוק מה שקורה עכשיו בחברה הבדואית בנגב. הציבור הבדואי התחיל לעבור ממצב של ייאוש למצב של תקווה, והוא מתחיל, בצדק, לפתח ציפיות ולומר למקבלי ההחלטות: גם לנו מגיע, בדיוק כמו כל אזרח אחר במדינה - כמו בבאר שבע, באופקים, בנתיבות או בלהבים. מגיע לנו לחיות ברווחה ובסביבת מגורים שמתאימה למאה ה־21. לא יותר - אבל גם לא פחות.

המדינה היתה צריכה לקפוץ על המציאה, לזהות את הרגע החשוב הזה ולנתב אותו לתיקון היסטורי. הרי זהו רגע נדיר וחיובי של הבעת אמון. אבל מה קורה בפועל? בדיוק ההפך. המדינה נבהלת ונסוגה בהיסטריה לאחור.

ואז, כשהשטח אצלנו מתחיל לבעור, מגיע מצעד הפוליטיקאים המוכר עד לזרא. הם מצלמים, מצייצים בטוויטר ושוב מבטיחים את הדבר שהכי קל להבטיח: עוד תקציבים.

אבל לא צריך עוד תקציבים. אל תמטירו עלינו כסף ממסוקים. בסרט הזה כבר היינו. תוכניות שמתכננים בירושלים או בתל אביב - בלתי אפשרי ליישם בכסייפה או בחורה. מי שתכנן יישובים חדשים ומתקדמים כמו מודיעין או חריש, וחושב שהבדואים יסתפקו בעזובה ובשיממון - לא יודע מה הוא סח. מי שלא מתכנן היום את מגורי המחר של הבדואים בנגב, בתכנון ארוך טווח שמשקף את הגידול הטבעי באוכלוסייה ובצרכים - לא רק עושה נזק גדול היום, אלא גם עוקר כל תקווה לעתיד טוב יותר. נמשיך להפגין עד שנראה נכונות אמיתית לשתף אותנו בתהליכי התכנון, או עד שנאבד סופית את האמון ונשוב למחוזות הייאוש.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
Load more...