איום כפול: התקשורת החופשית בישראל לא תמות ביום אחד

אלימות נגד כלי תקשורת ועיתונאים הפכה חזון נפרץ. הכרזות של פוליטיקאים מימין ומשמאל על הכוונה לסגור כלי תקשורת הן שגרה. חקיקה שמשפיעה באופן דרסטי על התקשורת הישראלית עברה רק לאחרונה בכנסת. כל אלו מייצרים איום כפול על התקשורת החופשית: סתימת פיות הלכה למעשה, ולצידה צנזורה עצמית של כלי תקשורת ועיתונאים. אם הסחף הזה לא ייעצר, נמצא את עצמנו במדינה "דמוקרטית" בכותרת בלבד.

תקשורת חופשית, בתקופת בחירות בפרט, היא ליבת הדמוקרטיה. בלעדיה לא ניתן לבקר את השלטון ולהציג אלטרנטיבות למדיניות שמקדמת הממשלה. למרות שברור שחופש הביטוי הוא ערך חוקתי מוגן בישראל, עד היום המקור להגנה עליו הוא פסיקת בית המשפט העליון. בחוקי היסוד עדיין אין לו עיגון.

במציאות הזו, התקשורת החופשית נמצאת בחולשה מובנית. ואנחנו הולכים ומידרדרים. מדד "עיתונאים ללא גבולות", ארגון בינלאומי שמודד את חופש העיתונות, דירג את ישראל במקום ה־116 בשנת 2025. אי־שם בין לבנון לטנזניה.

המתקפה על התקשורת בישראל לא חדשה, אבל דומה שהיא מתעצמת. מה שהופך אותה למסוכנת הוא התלכדותם של שלושה וקטורים אשר יחד עלולים להביא לפגיעה ביכולתה של התקשורת לממש את ייעודה הדמוקרטי. הראשון הוא השתלחות הפוליטיקאים בכלי התקשורת. אוזנינו כבר ערלות לכך, אבל כינויים כמו "אויבת העם" ו"אל־ג'זירה 12" או "ערוצי התרעלה" הפכו לשגרה בהתבטאויות של פוליטקאים נגד כלי שידור בישראל. אל אלו מצטרפות קריאות של פוליטיקאים, גם כאלו שקוראים לעצמם "דמוקרטים" כמו מנהיג המפלגה הזו יאיר גולן, לצנזר ערוצי תקשורת שלא ערבים לאוזנם, כמו ערוץ 14 שגולן הכריז שיסגור אם יעלה לשלטון.

אלימות שהפכה שגרה

אנחנו חיים בכמעט שגרה של אלימות נגד התקשורת. רק בימים האחרונים הותקפו שוב משרדי ערוץ 12. מערכת עיתון "הארץ" בתל אביב הותקפה גם היא בפעם המי יודע כמה. גם תקיפות נגד עיתונאים תוך כדי שהם עושים את עבודתם חוזרות ונשנות. כך, כתבי ערוץ 14 הותקפו בתקופה האחרונה כמה פעמים כשאלו סיקרו אירועים שהתרחשו ב"מעוזי השמאל".

תקיפת כתבים, כמעט ללא אבחנה, מתרחשת גם ביהודה ושומרון, שם מפנים "נערי הגבעות" את הכעס שלהם גם לתקשורת, ובהפגנות חרדים, שם אלימות נגד צוותי תקשורת היא כמעט חלק מפרוטוקול המחאה.

אל אלו חוברת הסכנה של התנכלות מבנית לתקשורת מצד הממשלה. החוק שקידם שר התקשורת קרעי, ושהתקבל בכנסת בשבוע שעבר, הוא דוגמה לכך. בכסות של קידום התחרות בשוק התקשורת הפך החוק את המועצה שאמורה לפקח על התקשורת לפוליטית. ברור לכל ששליטה פוליטית על הגוף שקובע את הרגולציה על התקשורת ומפקח על אכיפתה היא סכנה ברורה ומיידית לחופש הביטוי של כלי התקשורת המפוקחים על ידה.

לנוכח אלו, הסיכון הברור מאליו הוא לעצם יכולתה של התקשורת לפעול בחופשיות ולממש את תפקידה הדמוקרטי. אבל סיכון סמוי, לא מדיד אבל לא פחות משמעותי, הוא זה של צנזורה עצמית ומגבלות עצמיות על פעילות.

הסיכון בסיקור העיתונאי

במציאות שבה סיקור הפגנה יכול להסתיים בפציעה, ביקורת על צה"ל בהשלכת אבנים על משרדי כלי תקשורת, וביקורת נגד מדיניות הממשלה עלולה להסתיים במגבלות על כלי התקשורת - כל כתב או עיתונאי עלול לשאול את עצמו אם נכון לקחת את הסיכון. הסיכון לצאת אל השטח ולסקר. הסיכון לחשוף את האמת ולהסתכן במתקפות רגולטוריות, פוליטיות או אפילו פיזיות.

התקשורת החופשית בישראל לא תמות ביום אחד, אבל היא עלולה לדעוך ולצנזר את עצמה בדרך שבסופו של דבר תפגע בכל הצדדים של המערכת הפוליטית. עד שתביא לשקיעתה של הדמוקרטיה הישראלית כפי שאנחנו מכירים אותה.

ד"ר שוקי פרידמן הוא מנכ"ל JPPI, המכון למדיניות העם היהודי ומרצה למשפטים במרכז האקדמי פרס