קיבלנו הוכחה נוספת: האמא הישראלית היא האורגניזם החזק בטבע

האמא הישראלית היא האורגניזם הכי חזק בטבע. זו איננה הצהרה משמחת במיוחד, בעיקר בשל הסיבות שבעטיין למדנו את הלקח המצטבר הזה, בשמונת העשורים האחרונים.

חלק ניכר מגוף הראיות נצבר משמחת תורה של 2023 ועד שובו של רן גואילי הי"ד, החטוף האחרון ששב. שנתיים ושלושה חודשים ותשעה עשר יום בדיוק עמדנו משתאים מול כוחות הנפש והחוכמה של אימהות ישראליות, וזה כלל לא משנה אם הסכמנו איתן או לא.

ביום שישי האחרון נוספה לצערנו אמא חדשה לציבור האימהות שנסיבות החיים במדינת ישראל הפגישו אותה עם ניסיונות שאין בשום מקום אחר. בשעה שבמדינות העולם אפשר לאבד ילד ולדעת בוודאות שלמעט המשטרה המקומית אף איש זר לא יתעניין בכך, אלא אם ייתקל בדמות דיוקנו של הילד הנעדר על קרטון חלב, במדינת ישראל, תודה לאל, ילד נעדר הוא עניינם של כולם, לטוב ולרע. אלפי אנשים יוצאים מהבית לחפש ילד שהם לא איבדו, מאות אלפים אחרים, אם לא מיליונים, שופכים דמעות ותפילות, מפרישים חלות לפני שבת ומקבלים על עצמם קבלות מופרכות (אל תשאלו מאיפה אני יודעת) לזכות יובל בן דינה.

ככל שנקפו השעות, הדאגה והאימה הפכו כר פורה גם לתיאוריות קונספירציה בכיכובן של מנהרות לעזה ומשפחות פשע, ולצד ההיפעמות מהתפקוד של האם והאב במצב הבלתי אפשרי שבו היו נתונים צמחה גם ביקורת על המסוגלות ההורית של זוג שיכול להעביר לכולנו סמינרים לבניית אישיות. אבל כמו שיודעת כל אמא שיצאה אי־פעם מהבית עם תינוק בלי גרביים, מדובר בעסקת חבילה.

הנטייה של הישראלי המצוי לתחוב את חוטמו בעניינים לא לו היא בדיוק המצע הרגשי שממנו צומחת מוטיבציה לרוץ אחריך שני בלוקים עם המוצץ שנפל מהעגלה, או לעלות על סוס בחום הקופח של צהריים בסוף יולי ולהיכנס לסכנת מכת שמש כדי למצוא ילד שלפני דקה לא הכרנו ועכשיו הוא חיים שלנו.

ההתגייסות - והסוף הניסי

קולקציה שלמה של זוועות - ידע כללי שנרכש בדם, תרתי משמע - חלפה בדעתנו הקולקטיבית ברגע שהבנו את נסיבות המקרה, ואת העובדה שיש ילד בן 4 לבד בלילה בחולות, והיא הזינה את החרדה ואת התפילות ואת ההתגייסות שהובילה לסוף הניסי שזכתה לה המשפחה. וכן, גם אנחנו.

בנסיבות נורמליות הטור היה אמור להסתיים באמירה מבודחת על פיזור הקשב של הגבר הממוצע, או על מה ילד במשפחה עם חינוך אחראי צריך לעשות בשביל הרשאה - מרופאה! - לאכול כמה מתוק שבא לו. אבל אנחנו במדינת ישראל - מתי היה פה נורמלי, ולמה לכל הרוחות להתחיל עכשיו? מילא שכולם פה בוגרי קורס מז"פ בהתמחות קלינית, סורקים תמונות בחיפוש אחר שאריות חול על עורו של הילד, מחפשים שריטות, מחשבים מיקומים של נקודות חן, ואת השפעת מהירות הרוח על קצב ההליכה, מנתחים כל מחווה או מבט בין ההורים כאילו שמדובר בפגישת פסגה בין טראמפ למוג'תבא ולא בזוג הורים נורמטיביים שבמקום לצאת עם הילדים לבראנץ' בשישי מוצאים את עצמם נותנים הצהרות לאומה.

אלא שמשבת ועד היום, אחת לשעה מתגלה מחדש "הסיפור האמיתי!" מאחורי היעלמותו ומציאתו של יובל המתוק, הי"ו.

קונספירציות פליליות, חטיפות אזהרה, תרגיל של הפרקליטות, של המפכ"ל, של השר, אופרציה משותפת של כולם, מערך אסטרטגי שנועד להכשיר את הלבבות להשתלת חיישני מיקום בגופם של אזרחי ישראל - כל אפשרות טובה יותר מזו של נועם הברסלבר עם הגוזמבות מוצא את הילד, בהשגחה פרטית בזכות זה שעם ישראל קרע את השמיים, הכל סביר – כולל חטיפת אזהרה בגיבוי משטרת ישראל – רק נס הוא בלתי סביר.

אמר רבי בנימין: הכל בחזקת מדומיינים עד שבא הקב"ה ונותן להם כאפה.