במאבק הזה, כל פשרה היא מסוכנת

אריה לובה אליאב זצ"ל, דווקא הוא, הפנה לפני שנים רבות את תשומת ליבי לשינוי פניו של הדרום: "הבדואים גונבים את הנגב". לובה, מבוניה החשובים של הארץ, שאתגר את מפלגת העבודה משמאל והטיף לפשרות מרחיקות לכת עם הפלשתינים ועם הערבים אזרחי ישראל, היה נסער והציע לי לטוס מעל צפון הנגב כדי להיווכח בהשתלטות המאסיבית על אדמות המדינה. גם באחרית ימיו התמיד בחלוציותו הציונית בניצנה, וחשש בדיוק מן התהליך שאת פירותיו הבאושים אנו אוכלים עכשיו.

ממשלות ישראל נמנעות בעקביות מתסכלת, זה עשרות שנים, מלהגן על אדמות המדינה ועל אזרחיה מפני מי שיודעים לביים תמונות מביכות ולהשתמש באלימות. הן אפשרו לפתח בצפון ובדרום מארג מורכב, בעיקר בקרב האוכלוסייה הערבית, של פשיעה חקלאית, גביית דמי חסות, השתלטות על אדמות והשתוללות מופקרת. הנפגעים נואשו מעליבותה ומפחדנותה של המשטרה. בדיחה המסתובבת ברשת משקפת היטב את המציאות זו: "במרדף המתנהל בקרב הבדואים בדרום, נראה שהמשטרה הצליחה להימלט". החריגים המצולמים שדובר המשטרה משחרר לתקשורת אינם מרשימים את מי שמכיר את המציאות.

המדינה העדיפה בדרך כלל שלא להתעמת עם הפולשים, אפילו כאשר בית המשפט פסל את תביעות הבדואים לבעלות על הקרקע, השלימה עם העובדות אדירות ההיקף שנוצרו בשטח וסיפקה ליישובים הבלתי חוקיים יותר ויותר שירותים. "חוק החשמל" והעידוד גם למי שלא נכלל בו "מלבינים" אותן סופית. המדינה נמנעה מטיפול שורש בפשיעת הסמים הרווחת מאוד בקרב הבדואים בנגב ובהשתוללות המונית ושגורה של חוליגנים חמושים בכבישים. במקביל השלימה לא רק עם גידולי סמים בשטחי אש של צה"ל, אלא אפילו עם גניבות נשק ועם חטיפת ציוד צבאי בנוכחות חיילים. במקביל אפשרה המדינה "יבוא" המוני של נשים מעזה ומהר חברון, באופן שהזניק את הפוליגמיה בחברה הבדואית למנהג רווח, המאפשר עשרות ואפילו מאות ילדים ונכדים לגבר אחד, תוך הונאה שקופה של הרשויות, באמצעות רישום לידותיהן על שם אזרחיות ישראל. האוכלוסייה הזו מכפילה את עצמה מדי 15 שנים: כמיליון בשנת המאה למדינה.

השותפות עם התנועה האסלאמית בקואליציה מחמירה מאוד את המצב. למרות מתינות הצהרותיו של עבאס, השתלטנות האלימה והמופקרת של הבדואים מקבלת למעשה חסינות פוליטית, מן הסוג המסוכן והמזיק שאפשרה לחרדים בממשלות אחרות לנהוג באופן הסותר צרכים ממלכתיים. בנגב עבר השלב שבו ניתן היה לחולל שינוי אבולוציוני מוסכם, שיבלום את התוקפנות האלימה המשליטה את הבדואים על הנגב הצפוני וחורצת את גורלו. אפילו ירצה עבאס לאמץ מסלול מתון כזה, ספק אם יוכל לעמוד בפני הפורעים, הפושעים והצעירים שאינם נשמעים עוד למנהיגות המסורתית. אלה יסתייעו ברדיקלים של התנועה האסלאמית מהפלג הדרומי, בתומכי הטרור של הפלג הצפוני ובפעילי המפלגות הערביות, המשתוקקות להביס את עבאס, שמאיים על הבסיס האלקטורלי שלהן.

כשיאיר גולן מציע לבדואים "לעשות מה שצריך בשטח", כיוון שיש לובי חזק בקואליציה שיתמוך בהם, הם מבינים את המסר. נותרו שתי אפשרויות: כניעה במסווה שקוף, או שינוי מהפכני שיכפה על הפורעים, הפושעים והמשתלטים את מרות המדינה, שבלעדיה אין לנגב עתיד.

מתווה הכניעה מוכר: הפסקה "זמנית" מתמשכת של הנטיעות באדמות המחלוקת העיקריות, "הסדרה" המלבינה חלק גדול מההשתלטות הבלתי חוקית בלא אכיפה נחרצת, תקיפה ומענישה שתמנע - בגיבוי חקיקה מסכלת סחבת - את ההשתלטות הזוחלת על יתר האדמות והמרחב הציבורי. בבתי הסוהר למדנו שמי שהתרגל להשליט את רצונו באלימות ממשיך להתפרע. כשהטרוריסטים הכלואים חדלים להשתולל ועזה אינה מאיימת, סימן שחמאס והג'יהאד שולטים למעשה במערכת ושב"ס הנרפה שוב קנה שקט על חשבון ביטחון המדינה. בדרום המבחן פשוט: אם הנגב ישקוט פתאום, בלא אכיפה נחרצת ומתמשכת, סימן שמדינת ישראל נכנעה.