המאבק הלאומי קודם למאבק בממשלה

ההסתבכות עם הבדואים המתפרעים בנגב, בחסות רע"מ, מצדיקה לכאורה את הקו הרדיקלי של הליכוד כלפי הממשלה: התנגדות בכל מחיר ובכל עניין. הטקטיקה הפוליטית הזאת יוצאת מנקודת ההנחה שממשלת הכלאיים המזיקה והרופפת של נפתלי בנט, יאיר לפיד, אביגדור ליברמן וגדעון סער, מועדת ליפול, מחמת סתירותיה הפנימיות, וההישענות שלה על אגף של האחים המוסלמים ועל ההנהגה הפוסט־ציונית של העבודה ומרצ. לכן, לפי טקטיקה זו, על הליכוד ושותפותיו לעמוד איתן ולא לסייע לה בשום מצב, גם אם מדובר באינטרס ישראלי חשוב, כמו חסימת הגירה ערבית ארצה.

מאמץ מרוכז כזה יספיק להפלת הממשלה ההיברידית שרקחו ליברמן ולפיד. יצטברו עוד דברים, כמו מריבות על האחריות לכישלונות הקורונה, עוד מרגלית מפוקפקת מפיו שלוח הרסן של יאיר גולן, עוד סחטנות לאומנית או מוסלמית של רע"מ, בעיה נוספת עם ההתנחלויות - ו"הבטן" המפורסמת של איילת שקד או של ח"כ כלשהו מהקואליציה תכאב עד כדי הפלת הממשלה.

אבל בטקטיקה הזאת טמונה ציפייה אופטימית מדי מהערכים ומהיציבות הזהותית של אנשים כמו סער, בנט או שקד. היא מבוססת על ההנחה שיש גבול מסוים ליכולתם להיכנע לסחטנות אסלאמיסטית, למעול באמון או להתכחש לעצמם, ומעבר לו הם יפילו את הממשלה. אבל האמת היא שאין גבול כזה.

בעלי ההנחה האופטימית אינם מביאים בחשבון את עומק הפגיעה התודעתית הנגרמת לחוֹצֵי קווים שכאלה, את אובדן הגבולות הנורמטיביים המאפיין אותם יותר ויותר. סיפור היסטורי לשם הדגמה: בתנועת הפועלים האנגלית של סוף המאה ה־19 וראשית המאה ה־20, היה מנהיג רדיקלי ופציפיסטי בשם רמזי מקדונלד. הוא היה ראש הממשלה הראשון אי פעם מטעמה (1924 ו־1929). באמצע כהונתו השנייה פילג את מפלגתו, ערק עם קבוצה ממנה, ובסופו של דבר הקים ממשלה עם מפלגות הימין והמרכז כאשר הוא עומד בראש סיעה זעירה בפרלמנט. מזכיר לכם מישהו? איש כבר לא ציפה ממנו לנאמנות לערכיו...

בנט, שקד וסער גולשים על מדרון חלקלק. הם הימרו בחוסר אחריות, פגעו קשות בזהותם, ועכשיו יש לצפות מהם ומאנשי סיעותיהם לכל רע. אין יסוד לתקווה שהם יתעשתו לנוכח נזקי הממשלה שהקימו.

אמנם יש להם אינטרס למנוע מהממשלה להיסחף לכיוונים הזויים, אבל יש להם מעט יכולת לעשות זאת. שקד מנסה נואשות, למשל, לסכל את הצפת הארץ באמצעות "איחוד משפחות", שאינו אלא פלישה מאורגנת. בכל שנה יתאזרחו בישראל אלפי ערבים. אסור שהליכוד ימשיך לנקוט גם בנושא הזה את הטקטיקה הרדיקלית שלו ויסרב לתמוך בתיקון הזמני לחוק האזרחות, זה ש"שותפיה" הפוסט־ציונים והאסלאמיסטים של שקד אינם תומכים בו, כמובן. מוטב לליכוד לשמוע להצעה של ד"ר יובל שטייניץ בהֶסכּת "שומר סף" של ד"ר גדי טאוב: לדרוש משקד את המרב האפשרי למען האינטרס שלנו, אבל לתמוך בתיקון שהיא מציעה, שכן המאזן הדמוגרפי בינינו לבין הערבים בארץ הוא לב המאבק הלאומי עליה, והמאבק הזה עדיין לא הוכרע. בו צריך לנצח. אסור להפקיר אותו למען מאבק בממשלה, ולוּ גם ממשלה מזיקה ביותר כמו הממשלה הנוכחית.

נכון, התיקון הזה זמני וחלקי בלבד. הוא אינו מספיק לחסימת הגירה ערבית. בעתיד הקרוב יש הכרח לצמצם דרסטית את יכולת בג"ץ לקבוע מדיניות הגירה, ויש להכניס תיקון מהותי ויציב בחוק האזרחות, על בסיס שיקולים לאומיים. אבל עכשיו זה לא אפשרי פוליטית ומשטרית, ובינתיים חיוני לסתום פרצות. התיקון הזמני מונע כמעט כליל תוֹשבוּת או אזרחוּת ומצמצם מאוד את היתרי השהייה, למרות הוויתורים שיש בו. השב"כ הציף אותנו במהגרים ערבים ששיתפו איתו פעולה. כרגיל, הממסד הביטחוני שלנו אינו רואה הרבה מעבר לחוטמו הטקטי. האם יצטרף עכשיו הליכוד לשרשרת הטיפשות וחוסר האחריות?