מדינת ישראל מתחזקת וגדלה, הקהילות היהודיות דווקא מתכווצות ונחלשות, ולדור שגדל בישראל קשה להפנים שיש יהודים רבים החיים בגולה הדוויה שממש מרגישים שישראל היא ביתם השני. לא, לא רק במובן הרוחני, העמוק, התנכ"י; ולא, אלה לא יהודים המתכננים לעלות לישראל בעתיד. טוב ליהודים הללו על סיר הבשר בארצם שלהם.
ועדיין יש להם מולדת נוספת, על אמת. אולי כי אחיהם של היהודים הללו גרים בארץ. או שיש להם בן חייל בודד המשרת בצה"ל. אלה אותם יהודים שגם אם אינם דתיים, הם פוקדים בתי כנסת בהם נאמרות בכל שבת תפילות לשלומה של ישראל ולשלום חייליה - אלפי קילומטרים מישראל על ידי מי שאינם גרים בה. היהודים האלה אי שם נאמנים למדינתם, אבל יש להם עוד בית לשמור עליו - שאכפת להם ממנו, להתעניין בקורה בו, להתעצבן או להגן עליו בוויכוחים, לצאת להפגנות, לשלוח תרומות. אלה יהודים שבאים לבקר, לנפוש, שולחים ילדים ללמוד או לתכניות. אלה יהודים שישראל היא מולדתם, גם ללא דרכון ישראלי.
לנוכח הקורונה, בחרה ישראל במדיניות קפדנית של חסימת גבולותיה לסירוגין. זו זכותה. והעדפת אזרחיה - אזרחיה בפועל ולא אלה הפוטנציאליים - הגיונית. המשמעות היא, כמובן, שזרים לא יכולים להיכנס ממדינות אדומות - גם מי שחש בארץ ממש בבית. לדוגמה, במצב ההגבלות שהיה תקף לאחרונה ביחס לדרום אפריקה, נדחו מנחמי אבלים על אלי קיי ז"ל שנרצח בפיגוע. סבתא לא הוכנסה לחתונת נכדתה (מאז כבר הורחב החריג האכזרי, אבל לסבתא זה היה מאוחר). אבא לא הגיע לבר-מצוה של בנו. אמהות שאינן ישראליות של בנות עולות חדשות שכרעו ללדת - נמנעו מהגעה ללידה (תקנה ששונתה). אמא עדיין מתעכבת להגיע לניתוח פתאומי לבתה שלקתה בשבץ בארץ. ובן לא הספיק לסעוד את אביו על ערש דווי (ללוויה מאשרים להגיע). וגם סטודנטית בדרך לשנת לימודים באוניברסיטה בארץ הוחזרה משדה התעופה.
קונסוליות שבקו הראשון קיבלו הנחיות שתוקנו תוך כדי תנועה (ובלבלו יותר). פניות לח"כים שינו את שיקול הדעת ופתחו את הלב ואת שערי הארץ. ועוד כמה ימים, לחצים, דיונים ומכתבים - ויקלו עוד. זמנית. מאוחר מדי למרבית המקרים. עד אז, ועדות החריגים קורסות תחת היקף הפניות של לא-ישראלים, בתוכם גם כאלה שזיקתם לארץ קלה להוכחה. הם אינם תיירים מזדמנים שבאים לטייל באמצע מגיפה. יש להם קרוב בדרגה ראשונה. הדרכון הזר שלהם עמוס בחותמות כניסה לישראל. יש להם אירוע משפחתי חד פעמי.
אחרי שנתיים של שגרת קורונה לא מאוחר להתקין כללים המתייחסים מיידית גם לקבוצה לא גדולה זו של אנשים, המידפקים על דלתות ישראל ומוכנים לעבור כל בדיקה ובידוד וחיסון ועלות מלונית - רק תנו להם להגיע לביתם. הציבו כללים - לא ועדת חריגים מתישה.
ואל תתבלבלו. זו לא פאשלה, אלא מדינות שלא תוחלק לנו כי "עוד רגע פותחים את השמיים" שוב, עד לגל הבא. התסכול מישראל עמוק. קושי העורף והסחבת בתגובות לבקשות ההומניטריות מחלחלים לתוך הקהילות שחשבו שאנחנו גם בית שלהם. ובכל יום אנחנו ממחישים להם עד כמה אנחנו לא.
היהודים הללו הם העורף והמגן שלנו, בעלי זכות אבות בהקמת המדינה ובחיזוקה וגם הצידוק המוסרי לעצם קיומנו. ואנחנו טורקים להם את הדלת בפנים. ולא מבינים עד כמה הסרבנות הטופסולוגית לחייל הבודד בגולני שמבקש לצאת בדחיפות לבקר את אחיו שנפצע בדרא"פ - היא פגיעה אנושה. זה קרע עמוק וכואב וכל כך מיותר ופשוט לפתרון עם קצת אכפתיות ותשומת לב.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו