כלל ראשון בהיערכות למצבי אי־ודאות הוא חשיבה על כמה תרחישים. מביאים בחשבון כמה אפשרויות עתידיות, ומהן גוזרים את ההשלכות על הפערים הקיימים בהווה, ואת האופן שבו רצוי להכין את המערכת לאור כך. וכשם שלא נערכים רק לתרחיש החמור ביותר, כך גם לא נערכים רק לתרחיש האופטימי ביותר.
בממשלת ישראל זה זמן מה בוחרים רק בתרחיש האידיאלי, וכשמתברר שהמציאות קשה יותר באופן משמעותי - מעצבים מחדש את תפיסת אותה מציאות, כך שתתאים לתרחיש הרצוי. כך למשל, בשיא הגל הרביעי, במקום לייצר מתווה ראוי ללימודים, להפעיל כיתות קטנות, להוסיף תקנים למורי עזר, להתקין אוורור מתאים ולהפעיל באופן מחייב את תוכנית מגן חינוך (שמבוססת על בדיקות PCR קבועות) - החליטו לשלוח את כולם לעשות בדיקות אנטיגן ביתיות, שאמינותן היתה מוטלת בספק ושאת תוצאותיהן כלל לא העבירו במרוכז למשרד הבריאות. כך התעצבה מציאות של תחלואה נמוכה מזו האמיתית.
ומבתי הספר לשאר האוכלוסייה. כשחזרו והופיעו תורי הענק ושעות ההמתנה לבדיקות ה־PCR, במקום להגדיל את היכולת עודדו בדיקות מהירות ואף ביטול בידודים. כי כשהממשלה מכילה את התחלואה, וגרוע מכך - את המתים, למה בכלל לאסוף מידע על מספר המאומתים? כך הפך הגל הרביעי לגל שבו מעניינים רק החולים קשה. וכשמספר החולים קשה מרד אף הוא בתרחיש הרצוי, הסתירו את נתוני האשפוז הביתי ואת הדרישה למכונות חמצן - והופ! שוב המספרים "מסתדרים".
שלושה חודשים נוספים חלפו, ובמקום להכין את מערכת החינוך, להגדיל את מספר הבדיקות, להעניק תקציבים לענפי המשק הנפגעים ולהכין חבילות סיוע לעצמאים - כלומר, במקום לתת פתרונות לבעיות ולהתכונן למציאות קשה - רה"מ נפתלי בנט הודיע נרגשות על "פלאן בי" (שאותה למעשה ייסד הפרויקטור גמזו כבר בגל השני). מטרת הקמת "הברומטר" של בתי החולים בזמנו היתה למנוע את הגעתם לסף אי־הספיקה. הללו התבקשו לאותת בזמן כדי שהממשלה תדע להחמיר יותר את ההגבלות ולצמצם את התחלואה. אבל הפעם מדובר באיתות בלבד. עוד מספר שיתנוסס מבלי שאיש יעשה בגינו דבר. הגבלות התקהלות משמעותיות? צמצום פעילות במגזר הציבורי? הוספת בדיקות PCR? מדיניות בידודים אמיתית עם פיצויים? נאדה.
"Duck and Cover" ("התכופף והתכסה") היתה ההמלצה שניתנה לאזרחי ארה"ב בתקופת המלחמה הקרה והחשש מפני התקפה גרעינית. זכורה במיוחד תמונת התרגול של ילדים שנכנסים מתחת לשולחן ומסתתרים בתנוחה עוברית, כאילו שזה יעזור. המדיניות בישראל כיום לא רחוקה מכך. מול מטח טילים מטאפורי, ממליצה הממשלה לאזרחים להיכנס לכוננות ספיגה. ובזמן שהציבור ממשיך לספוג תחלואה, פגיעה בכלכלה ושיבוש אורחות חייו, הממשלה אינה לוקחת אחריות על המצב. שוב היא נערכת רק לתרחיש אחד, ואם המציאות לא תהיה אופטימית כמוהו - יקצרו את הבידודים, יצמצמו את הבדיקות ויסדרו מחדש את הנתונים, עד להשגת התרחיש הרצוי. לעזאזל עם המציאות האמיתית.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו