ההתמכרות לאשליית השקט

חמאס מעוניין ברגיעה זמנית ברצועת עזה, לצורך התעצמות לקראת העימות הבא. במקביל הוא מחולל טרור בגדה ובירושלים כדי לקדם את מעמדו כפטרונם של הפלשתינים בגדה ובישראל, ובונה תשתית צבאית בלבנון כדי ליצור זירת עימות נוספת, אולי בהשתתפות חיזבאללה. ישראל משחקת לידיו ברמה האסטרטגית, בשל התמכרותה ברמה האופרטיבית ל"שקט" מתעתע בגבול הרצועה.

בתנאים שנוצרו אחרי הפגיעה האופרטיבית בנכסיו הצבאיים במבצע שומר החומות, לאחר השלמת המכשול הקרקעי המגביל את יכולותיו ולאחר שהתברר שבידוד האחים המוסלמים בעולם הערבי נותן לישראל חופש פעולה אזורי - יש לישראל הזדמנות נוחה לדכא את התעצמות חמאס ולחסל את מנהיגיו. הואיל ואין סיכוי להימנע לאורך זמן מעימות, עדיף להסתכן בעימות עם חמאס חלש יחסית בעיתוי הנוח לישראל, על פני הצטרפות הארגון כשהוא מחוזק לעימות עם איראן וחיזבאללה במועד ובתנאים שיקשו על ישראל להפנות משאבים הדרושים כדי להכותו. חשוב גם להוכיח שהשתתפות התנועה האסלאמית בקואליציה אינה מעניקה לטרור הפלשתיני חסינות.

עזה היא המדינה דה־פקטו היחידה בעולם הערבי הנשלטת בהסכמה רחבה על ידי הברברים האנטישמים של האחים, המכורים להרג יהודים תוך אדישות לגורל ילדיהם־שלהם. לישראל ולשותפיה הערבים (בעיקר למצרים ולירדן) יש עניין אסטרטגי בהפגנת כישלונו של המודל המאוס והמסוכן הזה כדי להרתיע ערבים אחרים מלאמצו. חיזוקו ה"אזרחי" הוא מדיניות מזיקה וקצרת ראות. בניגוד לגורמים עוינים אחרים - הרשות הפלשתינית ואפילו סוריה - עם חמאס יש לישראל "משחק סכום אפס": מה שטוב לחמאס, רע לישראל, משום שהוא טוב לאחים בעזה. האשליה התמוהה בדבר "הסדרה ארוכת טווח" (המלווה לפעמים אפילו בהזיה על אי מלאכותי ונמל) מזכירה את ההנחה הנואלת של שמעון פרס בשנות ה־90, כי יציאת ישראל מהרצועה תהפוך אותה ל"סינגפור". כל שנדרש למימושה היה החלפת העזתים בסינגפורים חרוצים וקונסטרוקטיביים.

מי שמקווה להשיג "הסדרה" כזו על ידי שיקום אזרחי, בלא למנוע בכוח את ההתעצמות, מעודד את תוקפנותם ומחליש את עמדת המיקוח של ישראל. אף שחמאס מסלים את פעולותיו בגדה, בירושלים, בקרב ערביי ישראל ובלבנון - ישראל עושה את המדיניות הזו לכדאית. היא מאפשרת לו לאזן את הפניית מיליארדי הדולרים שקיבל להתעצמות צבאית, על ידי סיוע אזרחי בכסף קטארי, אישורי עבודה ל־10,000 פועלים בישראל, הקלות ללא תקדים ביבוא וביצוא ובהכנסת תשתיות התבצרות, מלחמה וטרור במסווה של "חומרים דו־שימושיים" ועידוד המצרים להקל את ההגבלות במעבר רפיח.

נוסף על אלה, מחזקת ישראל את עמדת המיקוח של חמאס במחויבות הציבורית, המזיקה מבחינה אסטרטגית ופסולה מבחינה מוסרית, "להשיב את הבנים". בעזה יש שתי גופות ושני מוכי גורל שעברו אליה. עסקה שתביאם לישראל תביא להרג חיילים ואזרחים רבים בשל שחרור טרוריסטים ועידוד הטרור, כמו שקרה בעסקה המופקרת שהביאה את שליט, ומשוחרריה רצחו עשרות, אם לא מאות, ישראלים ועדיין ממשיכים להרוג.

עלותה הבלתי נסבלת של ההתמכרות לאשליית ה"שקט" מתפוצצת בפרצופה של ישראל שוב ושוב: בהשתוללות הבדואים, המשבשת את חיי האזרחים בדרום; באפסות המשטרה מול הפרוטקשן הערבי בצפון; בחרדה המוצדקת מחידוש הפרעות בערים המעורבות; בשליטת הטרוריסטים בבתי הכלא מול חולשת שירות בתי הסוהר; בסלחנות מול הטרור של נוער הגבעות; בהימנעות מדיכוי האלימות הפנימית (לא רק הפשיעה) בחברה הערבית; בהשלמה עם האלימות ההמונית המאורגנת בחברה החרדית ובענישה המגוחכת של שופטים "רחמנים", המעודדות את הפשיעה בחברה הישראלית בכלל. מנהיגות מפוחדת הנרתעת מעימות עם אלימות, אחראית בפועל להתפשטותה, עד לנקודה שבה נדרשים אמצעים חריפים לאין שיעור מאלה שמהם נרתעה לדיכוי ניצניה הראשונים.