להיות יוצאת ברית המועצות בישראל תמיד הלך עבורי יד ביד עם איזו ציפייה מהציבור הישראלי להצטיינות לימודית. המיתוס הזה נשען על מציאות מסוימת, הרי כל אחד מאתנו מכיר אדם שהיה "שם" בברית המועצות מהנדס בכיר או מנהל תזמורת, והנה פה היה צריך לעבוד כמאבטח. אבל יש שיעור אחד גדול ששכחנו ללמוד, ושכחנו ללמד. אני מתכוונת לשיעור בנושא ההיסטוריה והמורשת שלנו כעולים יוצאי ברית המועצות.
השיעור הזה לא היה שיעור פופולרי בברית המועצות, במדינה שבה נמחק זכר האלוהים ונמחק זכר הדת היהודית. מדינה שהבטיחה ליהודים שלה שאם ייקחו חלק במהפכה הקומוניסטית, יוכלו סופסוף להניח את מקל הנדודים ולהיות לבני אדם מכובדים, מדינה ששיקרה ליהודים שלה ונסגרה עליהם, גזרה עליהם כליה תרבותית ודתית. השיעור הזה נלחש בבתים בין אב לבנו ובין אם לבתה. את החקירות אודות מיהו יהודי, ידעו יהודי רוסיה לעשות לעצמם עוד קודם לקפריזה האחרונה של הרבנות בישראל. ואם לא עשו את זה הם, הרי שהשכן האנטישמי שלהם או הממסד הקומוניסטי עשה את זה עבורם.
דור העולים, שהגיע בשנות התשעים, מיד הפשיל שרוולים והחל במשימת ההשתלבות והניסיון לשרוד הכלכלית. הם נאלצו, מכורח המציאות, לשתוק. עכשיו זו כבר שתיקה כפולה: שתיקה אודות השתיקה. שתיקה אודות הזהות היהודית שהייתה להם בברית המועצות, זהות שהייתה דקה ושברירית אבל עם זאת קיימת. כמו קרום, כמו איזה עור או ריח. משהו שאי אפשר להיפטר ממנו והוא נוכח תמיד, אבל פשרו לא לגמרי ברור. לפעמים מי שהגדיר בברית המועצות יהודי היה השכן שלו, והוא עשה את זה בדרכים אלימות וגסות. לפעמים היו אלו המוסדות, שקיימו מכסת יהודים ולא נתנו לרבים להתקדם ולהשתלב. גם אם הייתה זו זהות יהודית על דרך השלילה, היא עדין הייתה שם, היא עדיין הייתה שם והיא זו שבאה יחד עם עולי שנות התשעים מקופלת במזוודה יחד עם אפודה צמרירית.
ופה, למדינת ישראל של ימינו, קשה לשאת את המילים "אני יהודי" כאשר אינך יהודי על פי ההלכה, אך גם קשה (תאמינו לי, אני יודעת מניסיון) להיות יהודי על פי ההלכה בישראל, אך להיחשד תמידית כזר, כפולש. כמה קשה להסביר מדוע שכחו אבות אבותינו את היידיש, מדוע ויתרו על התורה והמצוות. כמה קשה להסביר לישראלים, יהודיים חופשיים במדינת היהודים שהגענו ממדינה בה כל היהדות נרמסה ונהרסה מעל לשני דורות.
אנחנו שוכחים עוד פרק בשיעור הזה: הקשר בין מדינת ישראל ליהודי ברית המועצות היה מנותק, אבל המשיך להתקיים. ביקור אחד של גולדה מאיר הבעיר אש של געגועים למדינת ישראל. בפרוץ מלחמת ששת הימים עקבו היהודים בברית המועצות בדאגה אחר גורלה של המדינה. רבים עוד זכרו את השואה ואמרו: הנה, באה עלינו כליה. הוריי מספרים על אירוע משונה שהתרחש כל שנה: בתערוכה בנושא חקלאות במוסקבה עמד דוכן ישראלי. מקימי הדוכן רמזו לבאים: בואו, הגניבו לתיק ספר עברית, מפה של ישראל. מחצית מהמבקרים בדוכן היו צעירים שהתגעגעו ליהדותם, התגעגעו לישראל אף שלא היו בה מעולם; המחצית השנייה - סוכני קג"ב שאוספים מידע על אנשים, במטרה להרוס את חייהם ביום שאחר התערוכה.
עיקרו של דבר: מבעד למסך, לסגירות, לשקרים הסובייטיים, תמיד הסתכלו היהודים בברית המועצות דרך סדק על מדינת ישראל. וכמו בניסוי האלקטרונים המפורסם של שרדינגר פרצו מן הסדק ברגע שהם רק יכלו. וכמו בנוגע לאלקטרונים נותרת שאלה תלויה באוויר: האם הם גל, או אסופה של יחידים? האם הם קרן אור (לחברה בישראל) או אוסף של יחידים הנעים בכאוטיות ובשרירותיות לעבר תעודת הזהות וסל הקליטה? הגיע הזמן שאנחנו, כעולים, נשב לעשות שיעורי בית בכל הנוגע לזהות שלנו: לא באנו מהים, ולא באנו משום מקום. סבתא שלנו אולי שכחה יידיש, אבל אנחנו לא נשכח את השכחה. עלינו לכאן בכוח חוק השבות, בכוח תנועה מסתורית אל עבר חירות. עלינו כדי לקחת חלק מלא בסיפור היהודי, כדי להשפיע עליו מבפנים, לא רק על מנת להיות בבית, לא על מנת להתארח אלא על מנת להיות בעלי ובעלות הבית.
הטקסט נכתב לקראת כנס ״למד את עמי״ שיתקיים היום במוזיאון "אנו" בתל אביב ויבקש להתחיל שיח כלל ישראלי בנושא. הכנס ביוזמת לובי המיליון ובתמיכת קרן ג׳נסיס, הפדרציה היהודית של סן פרנסיסקו, קרן נדב, מרכז יעקב הרצוג, הלל, הרטמן ומעלות.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו