לאחרונה אישרה הממשלה את פתיחתם המחודשת של בתי הקולנוע. אחרי יותר משנה, האבק וקורי העכביש אמורים לפנות את מקומם לצופים ולפופקורן. החדשות הרעות: זה לא קורה. החדשות העוד יותר רעות: לא בטוח שזה קשור לקורונה. מסקירת היבול הקולנועי הדל של החודשים האחרונים, עולה כי אין סרטים משמעותיים הממתינים להפצה, ותעשיית הקולנוע האמריקנית, הקטר הסוחב אחריו את קרונות הקולנוע העולמיים, סובלת ממחסור רציני בדלק ומבעיה חמורה בהגאים.
טקס פרסי האוסקר שהתקיים בשבוע שעבר הציג את הוליווד באחד מרגעי השפל הגדולים שלה. הסרטים שזכו בפרס הנחשק נטולי הוד, חן והדר, המכלול הקולנועי שמתוכם נבחרו מאוד לא מרשים, והטקס עצמו היה מרגש פחות מהרמת כוסית במשרד. ארומה של נמיכות רוח נשבה מן המעמד. הוליווד איבדה את הליבידו, ואת האשמים יש לחפש אצלה בלבד.
את הוליווד, כמו את המוזיקה האמריקנית והקומיקס, יצרו, כידוע, מהגרים. יהודים ילידי מזרח אירופה נהרו אל "הארץ המובטחת" ובראו, יש מאין, אפיקי יצירה מסחריים ואמנותיים מובילים. השתייכותם למיעוט אתני לא מנעה מהם לבטא את הערכתם למדינה שהעניקה להם קורת גג וסולם להצלחה. הקולנוע ההוליוודי של המחצית הראשונה של המאה תרם לעיצובה של הזהות האמריקנית המשותפת. תזמורות ג'אז וחוברות קומיקס פופולריות שיווקו את האמונה ביכולתה של מדינת המהגרים הענקית לייצר הרמוניה חברתית, שבה תורמת כל קבוצה את הצליל הייחודי לה.
דוגמה אופיינית להלך הרוח התרבותי של אז מהווה דמותו הפיקטיבית של "קפטן אמריקה". את הקפטן, גיבור־על הלבוש בצבעי הלאום האמריקני והנושא את כוכבי הדגל על הקסדה והמגן, בראו המאיירים ג'ק קירבי (קורצנברג) וג'ו (היימי) סיימון. בדומה ליוצריו, נולד גם הגיבור המצליח בשכונות העוני, ובדומה ליוצריה ולצרכני עלילותיה, התייצבה גם הדמות המצוירת להגן בנחישות על ערכי הזהות האמריקניים.
בבתי ייצור אחרים נבראו האקדוחן, האסטרונאוט, החייל או האב "שיודע הכל". בנקוף השנים, נועד מקום גם לביקורת חברתית מתבקשת ולתביעה לא להתעלם מפגמיה המובנים של החברה האמריקנית. אך לא היה בחשבון נפש זה כדי לפגוע בתחושת השייכות, ובמוטיבציה הגבוהה להפגין מצוינות קולנועית ולאומית לעיני העולם כולו.
פאתוס וחוש הומור בריא, עדות לגאווה עצמית ולביטחון עצמי, סייעו להצלחת הקולנוע האמריקני. היעלמותם מאוצר המילים הקולנועי של השנים האחרונות מעידה על ימי הקטנות שאליהם הידרדרה התרבות האמריקנית, ועל האובדן בצדקת דרכה. שיח הזהויות האתני, המאיים לפורר את החברה, והביקורת רוויית הצדקנות המובילה לערעור ערכיה היסודיים וההיסטוריים, מובילים ליצירתם של סרטים מלאי חרון קדוש כ"יהודה והמשיח השחור", או יגון קודר כ"נומדלנד". מתברר כי ללא אמונה בערכיך, קשה מאוד ליצור אמנות סוחפת.
וכך, בפרק האחרון של "הפלקון וחייל החורף", ששודר לפני שבועיים, הוצג קפטן אמריקה כחייל טראומטי המכתים את סמלי הלאום שעל בגדיו בדמם של חפים מפשע. אובדנם של הפאתוס, ההומור והאמונה בערכים משותפים, הפך את היצירות השונות למשעממות ולחסרות עניין. הוליווד הלכה לאיבוד. המוצא הישר מתבקש להחזירה הביתה, לטובת כולנו.