השנאה הפרסונלית – הטרגדיה של הימין

זו הייתה הצבעה דרמטית שחצתה את קווי הקואליציה והאופוזיציה. כבר שנים שהימין מדבר על זה, אך זו הפעם הראשונה שבה מפלגות הימין עשו יד אחת כדי לקדם חקיקה כזו וביום אחד הכנסת אישרה מקבץ חוקים חלומי: פסקת ההתגברות, הסדרת ההתיישבות הצעירה, תיקון פקודת הראיות, הגבלת זכות העמידה וצמצום סמכויות היועמ"ש.

למרות ההישג האדיר לא נראו בכנסת חיבוקים ונשיקות, או שמחה גדולה על מימוש האידיאולוגיה. להיפך. ההישג הוכתם בעוקצנות הדדית, כיפופי ידיים והצהרות סרק לתקשורת. איש לא ניסה להסוות את העובדה כי מדובר בהטרלה הדדית של מפלגות המחנה, כשלכולן ברור שאין להצבעה משמעות. זה לא היה חלום, אלא מסך עשן של הפעלת שרירים ולחצים במסגרת הוועדה המסדרת בעונת מעבר שבין ממשלה אחת לבאה אחריה.

ליצחק רבין, עם ממשלת מיעוט, לקח קצת יותר משנה להגיע להסכם אוסלו. אהוד ברק נסוג מלבנון שנה לאחר שנבחר. כמה שנים כבר הימין מתברבר סביב סוגיות ההתגברות, היועמ"ש, הוועדה למינוי שופטים וההסדרה? איילת שקד, שרת המשפטים הפרודוקטיבית ביותר שהיה לימין, מינתה 334 שופטים במהלך כהונתה - לא כולם שמרנים או ימנים. לאבי ניסנקורן נדרשו 5 שעות בלבד כדי למנות 61 שופטים.

ניסנקורן, ברק ורבין לא היו סתם פעלתנים. הם סימנו יעד והגיעו אליו. במקרה של ניסנקורן הכתובת הייתה על הקיר - אך הלקח לא נלמד. במקום להמשיך את הברית בין שקד ללשכת עורכי הדין, הליכוד העדיף לתקוע ל'ימינה' אצבע בעין ולייבש את שרת המשפטים לשעבר בחוץ. התוצאה ידועה - הימין הותיר לניסנקורן שער ריק.

זו הטרגדיה של הימין - הפרסונליות מטשטשת הכול. במקום לממש את הרוב הפוליטי המובהק שיש לו, אנחנו עומדים בואכה ממשלת "אחדות" ושיתוק לאומי. עד שמקדמים סוגיות המוסכמות על כלל המחנה, מדובר במשיכת שיער ותקיעת אצבע בעין - לא בניסיון אמיתי לפעול למען הערכים בשמם המפלגות מתיימרות להיבחר. הימין זועק משילות אך לא מיישם אותה, בגלל סיבות פרסונליות.

במקרה הזה כולם אשמים. גם סער ובנט שנטשו את המחנה, אבל גם מי שהבריח אותם מהמחנה. הדבק המחבר של הימין מעולם לא היה אדם כזה או אחר, אבל כעת הפרסונליות היא זו שמפרידה בין הכוחות השונים. כדי שהימין יחזור לשלטון וכדי שהוא ידע למשול בפעם הבאה, הוא מוכרח לחזור להיות מחנה אידיאולוגי שפועל יחד.