החרם בהקשרו

הסופרת האירית הצעירה סאלי רוני נחשבת להבטחה ספרותית. בגיל 30 היא מפרסמת רומן שלישי, "Beautiful World, Where Are You", ומעוררת עניין בתקשורת העולמית. שני הרומנים הקודמים שלה, "שיחות עם חברים" (2017) ו"אנשים נורמליים" (2018) הפכו לרבי-מכר עולמיים וזכו לשבחי הביקורת. ב-2018 היתה מועמדת לפרס בוקר היוקרתי, וסדרת הטלוויזיה שעובדה על פי ספרה הראשון הפכה ללהיט גלובלי.

אולם, כפי שגילו קוראיה בארץ, הם לא יקראו את ספרה בעברית בזמן הקרוב. כתומכת בתנועת החרם BDS, סירבה סאלי רוני לפרסם את הרומן החדש שלה בישראל. החרמת הציבור הישראלי כולו, או הפסילה האבסולוטית של מדינה שלמה, מקוממות וראויות לגינוי בפני עצמן. אבל בהתנהלותה של הסופרת הצעירה יש גם ממד אנטי-ספרותי ממש. כי ספרות מתנגדת לחרמות, כי משהו במהות הפנימית והעמוקה ביותר של הספרות והאמנות מתנגד בדיוק להטלת הדופי העיוורת הזו.

היה זה הוגה הדעות החשוב תאודור אדורנו שעמד על מהותה הייחודית של האמנות, ובכלל זה גם הספרות. יחד עם חבריו לאסכולת פרנקפורט הציב אדורנו את האמנות כנגד "המציאות", והדגיש את אופייה הייחודי של האמנות ככלל.

"התיאוריה האסתטית" שלו מגלמת ומדגישה את כוחה המוחלט של האמנות. אמנות טובה, לדידו של אדורנו, מצליחה להמריא מעל הפוליטי ולגעת באנושי, במורכב. ובכן, קשה לזהות איזושהי מורכבות באקט החרם של סאלי רוני. כאשר היא מונעת מיצירתה להתפרסם בישראל ומגייסת את כוחה ואת מעמדה כסופרת לקידום פרקטיקה פוליטית שעיקרה החרמה פרטיקולרית - היא פועלת כנגד המובן האוניברסלי שקיים ביצירה הספרותית, היא נוקטת עמדה אלימה שמנוגדת למהות האמנותית של הספרות והתרבות.

מובן מאליו שלרוני יש זכות לבטא את עמדותיה ולבקר אחרים - פרטים, קבוצות, עמים ומדינות. ניתן לטעון גם כי מעבר לזכותה, הרי זוהי חובתה לפעול לפי מצפון ליבה. חובתה להחרים כדי לבטא את מחאתה. אולם חרם, במיוחד תרבותי, הוא מדרון חלקלק. הבחירה בחרם הובילה בעבר ועשויה להוביל גם כיום, דווקא כיום, לזוועות אנושיות שנפש אוהבת אדם תרחק מהן. לא תמיד זוכרים זאת, אבל גם הצעד הראשון שנקט המשטר הנאצי בגרמניה לא היה אלא חרם. חרם כללי וכלכלי, חרם על בתי עסק יהודיים.

לכן גם אי אפשר לא להתייחס, כשדנים בכל יוזמה של חרם - לרבות תרבותי - גם לעליית האנטישמיות בשנים האחרונות בעיקר באירופה, אך גם בארה"ב. אין כאן חלילה טענה כי רוני היא אנטישמית, או שכל ביקורת על ישראל היא באופן אוטומטי ביטוי לאנטישמיות.

אבל כשברקע הדברים נמנע (שוב) פיגוע בבית כנסת יהודי בגרמניה ביום כיפור, ונרשמת עלייה בהפגנות ובגילויי אנטישמיות באירופה, קשה שלא לבחון את הדברים בהקשרם: הפיגועים וניסיונות הפיגוע, ההפגנות וקריאות הגנאי כנגד יהודים מצד אחד, והתגברות העוינות כלפי מדינת ישראל, מדינתו של העם היהודי, והתמיכה בתנועת החרם מצד שני - נתפסים מנקודת מבט ישראלית ויהודית כשני צדדים של אותו מטבע, או כשתי תחנות על אותו הרצף. ההבדלים ברורים, אבל המגמה משותפת.

ד"ר גתית לוי-פז היא עמיתה במכון למדיניות העם היהודי