לפני כמה ימים מת הפַּסָּל יגאל תומרקין. שמו המקורי היה פטר מרטין גרגור היינריך הלברג, והוא יליד גרמניה בשנת 1933, השנה שבה הנאצים תפסו את השלטון בגרמניה. בגיל שנתיים אמו עלתה לארץ, לבת ים, שבה דיונות חול נשקו לים, נישאה מחדש, ועד גיל 21, אחרי שירות בקומנדו הימי, הוא לא ידע שאביו הוא איש תיאטרון נודע שפעל בגרמניה המזרחית. בארץ, היוקדת מחמסין ומעט ממטרי גשם, תומרקין צמח והיה לאחד מפסליה המקוריים, ויש הסבורים שהיה לפסל החשוב ביותר. תמיד מנסה להיות מרדן ומתריס, אוחז בנון־קונפורמיזם כמו היה זה מעיין החיים עבורו. אחרים ראו בו מעין נער שובב ובוסרי, שתוכחתו מתנפצת לה בעוצמה ריקנית. בקיצור, וולגריות אמנותית.
עשרות, אם לא יותר מכך, מפסליו ומהאנדרטאות שיצר במשך עשרות שנים מצויים במרחב הציבורי. אלה יצרו באקראיות הכרחית מפגשים ביני לבינו כמעט על בסיס קבוע. בצעירותי, כשגדלתי בחולון, נפתח גן הפסלים שלו אל מול בניין העירייה, וכך לא אחת, לאחר הביקור בספרייה העירונית, הייתי משוטט נפעם בגן הפסלים שיצר. שם, בין חומות בטון צבועות בלבן כמו שוחות של מוצב צבאי, עברתי אל החללים השונים המשמשים רקע לפסליו שבהם ניצבים יותר מ־20 פסלי ברזל מעשי ידיו.
כיום, בהפוגות הקורונה, כשאני מגיע לאוניברסיטת תל אביב בדרכי מהחניה מאחורי הספרייה המרכזית למשרד, אני מציץ כבדרך אגב על פסלו הענק, "התרחשות", שניצב מול הפקולטה לאמנות. וכמובן, בכל פעם שהגעתי עוד לפני עשרות שנים לכיכר רבין, כשעוד קרויה היתה כיכר מלכי ישראל, עם המשפחה לחגיגות יום העצמאות לראות זיקוקי דינור מתנפצים בשמיים בשלל צבעים - לא היה אפשר שלא לעצור נוכח הפסל "השואה", שקווי הברזל שלו בוקעים מתוך האדמה ויוצרים משולשי ענק, פירמידות משולבות יחדיו ליצירת מגן דוד.
תומרקין יצר פסלי בטון ומתכת ופיזר אותם ברחבי הארץ במשך עשרות שנים. היה ביצירתו תמיד משהו ייחודי עם ברק עוצמתי, לא חושש, נוגע בוולגריות ובאלימות, מנכיח את עצמו. תומרקין לא עצר בעור שמקיף את האדם. הוא הסיר אותו והראה לנו את ה"בתוכו" של כל אחד מאיתנו. אין ספק שהרתיע רבים, לעיתים קרובות בצדק. הוא נגע ביצירתו במחאה פוליטית, באשליית הכוח והעוצמה של האלימות והשאיר לנו עדויות רבות על חולשת הנשק. הוא חשף לנו את אימת המלחמה שאופפת את אזרחיה ואת חייליה של הארץ. בכל מקרה ביקש להיות השתקפות הפנים שלנו כחברה, על הסתירות הפנימיות שקיימות בו ובנו. רבים מהאמנים שלנו אחזו בזרמים בינלאומיים שרווחו בזמנם והביאו אותם לארץ. הוא חיפש את הקורבן והתקומה, גם אם מתוך מגע עם האמנות בעולם. הוא ביקש לייצר את החרדה הישראלית.
כשהגיע תומרקין לאביו בגרמניה והתגורר בדירתו בברלין, הוא שמע אותו אומר, "אתם היהודים...", מתוך התייחסות לעקשנותם הבלתי נסבלת. תומרקין לא ויתר וענה לו, "אתכם הגרמנים הייתי מעמיד אחד־אחד מול הקיר ויורה בכם", ובכך בא לסיומו הקשר ביניהם. הוא לא עיגל פינות וחתר לראות את הדברים כהווייתם, בפציעתם. הוא חיפש בגזירי מתכת מרותכת יחדיו מקוריות אמיתית, אלימות תפורה שמציפה מורכבות עומק ורגישות, גם אם ניצב נוכח מריבה, כעס, החרמה ונידוי. לא אחת הביטו אלינו מתוך רישומיו פרצופים יהודיים אומללים המביטים מתוך רכבות המוות הנאציות, והוא קרא לכך גיתה מביים בבוכנוואלד את פאוסט ומפיסטו, ומעל הבמאי נישא המוטו שרשום היה בשער מחנה הריכוז, "כל אחד לעצמו".
בפסליו עזי המבט וההבעה ביקש תומרקין להיות נטיף מזרח־תיכוני של ברטולד ברכט. הוא לא ביקש להתחבא, ועסק בתחושת הגלות והנרדפות, והותיר שובל של אמנות מגויסת הדורשת עיצוב מחדש של ההוויה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו