האם הלפיד האולימפי יגיע לדלהי?

בשעה שצפינו בלינוי אשרם קוטפת את הזהב בקטגוריית התעמלות אמנותית, ומצליחה להותיר אבק ואולי גם טינה גדולה בקרב הרוסים, היסטוריה נוספת נעשתה - הודו זכתה במדליית זהב באולימפיאדהבהטלת כידון. ניראז צ'ופרה, קצין בצבא הודו בן 23, היה התקווה ההודית למדליה כלשהי באולימפיאדה, עלה על הציפיות כשניצח את יריבו הגרמני, ונסך תקווה בקרב המדינה שמחזיקה בשיעור מדליות לאוכלוסייה הגרוע בעולם.

בבוקר הזכייה, כמה שעות לפני שנשמע ההמנון ההודי ברחבי האולם, פרסם ה"וושינגטון פוסט" מאמר העוסק בסטטיסטיקה המוזרה של הודו; מצד אחד מיליארד ו-300 מאות מיליון בני אדם; מצד אחר רק 35 מדליות. את המאמר כבר הספיקו לערוך מאז זכייתו של ניראז כמה פעמים, אם כי השורה התחתונה נותרה זהה - הודו לא מצליחה להביא יותר מדליות.

באולימפיאדת טוקיו הסתמן כי הגאווה הלאומית ההודית הונחה דווקא על כנפי הספורטאיות. ביום התחרות הראשון זכתה סייקום מיראבי צ׳אנו במדלית כסף בהרמת משקולות, סינדהו זכתה במדליית הארד בבדמינטון, ולובלינה בורגוהיין הביאה להודו ארד באיגרוף. עד למשחקים בטוקיו קטפה הודו רק 28 מדליות, מספר זהה למספר המדליות שצבר השחיין האמריקני מייקל פלפס בגפו.

מה עומד מאחורי התופעה באולימפיאדה, שבה מדינות מסוימות פורחות ואחרות מדשדשות? שאלה זו נחקרה במשך שנים ארוכות, ונראה כי אי-שוויון חומרי וגיאופוליטי לא נעלמים כשצריך לרוץ 100 מטר. מדינות עשירות מצליחות יותר מהמדינות המתפתחות, העניות והחולות. בהודו כל אלו קיימים, ובשפע. מערכות בריאות ותזונה לקויות, היעדר תשתיות ומחסור בהקצאות לתמיכה בספורטאים הם, כנראה, הסיבות מאחורי הסטטיסטיקה הגרועה. תוסיפו לכך את צמד ההורים ההודים, שמעדיפים שילדיהם יצעדו במסלול אקדמי בטוח ויסיימו כרופאים, מהנדסים או עורכי דין, אם אפשר כמה שיותר רחוק מהודו.

בעיצומם של משחקי טוקיו עלתה שוב השאלה מדוע הודו לא זוכה במדליות נוספות למרות היותה המדינה השנייה המאוכלסת בעולם, הכלכלה החמישית בעולם ואומה שרשמה צמיחה מטאורית בשלושת העשורים האחרונים.

עידוד הספורט ותפקידו בתדמית המדינה הפכו נהירים לראש הממשלה נרנדרה מודי בשנים האחרונות. לאחר הזכייה במדליות כסף וארד בריו, תמך מודי בהזרמת כספים למנגנוני הספורט הלאומיים, אשר עד כה סבלו ממחסור חמור במימון, ובעיקר משחיתות. יזמים פרטיים נכנסו למשחק, וכך החלה הודו בהכשרת ספורטאים מובחרים צעירים. עם זאת, התמיכה בענפים אלו אינה זוכה לקונצנזוס רחב בהודו. לדעת רבים מהיזמים, ההודים הם ספורטאים מהוללים בתחום הקריקט, עם ליגה מקומית ברמה גבוהה שמזנקת בדרגים הבינלאומיים. ובכל זאת, התמיכה בענף בשנים האחרונות היא רק ראשיתה של מהפכת הספורט בהודו, אך העלתה את רף הציפיות למדליית זהב בטוקיו ולזמן מסך הודי בקרב אזרחי העולם.

השקעה בספורטאים היא השקעה איטית לטווח הארוך, ואם הודו מעוניינת בתוצאות מהירות עליה להביא את הלפיד האולימפי לדלהי. מדינות משתמשות באירועים בקנה מידה זה ככלי לצורכי דיפלומטיה. מקבלי ההחלטות בדלהי הכירו זה מכבר בחשיבותה של האולימפיאדה לקידום המותג ההודי. כעת מתחרה מדינת הענק על אירוח המשחקים לשנת 2048, לאחר שהודחה מהמכרז לשנת 2032.

תקופת הקורונהמספקת דחיפה נוספת למהלך המועמדות של הודו. תדמית המדינה ספגה מהלומה קשה עם התפרצות הגל השני של הנגיף ועם התפשטות וריאנט הדלתא. מראות אזרחי המדינה מתחננים לסיוע, לצד בתי חולים ותמונות שריפת הגופות ברחובות העיר, שקישטו כל עיתון אפשרי, פגעו במותג השואף לנפץ סטריאוטיפים של מדינת עולם שלישי. כשם שיפן השתמשה באולימפיאדה בשנת 1964 ככלי להצגת המדינה וכוחה לאחר מלחמת העולם השנייה, כך על הודו להשתמש באירוע זה כדי להציג את עצמה לעולם בשנים שלאחר המגיפה.

ד"ר אושרית בירודקר היא מומחית למדיניות החוץ והביטחון של הודו