מלחמת לבנון השנייה: איך לא לנהל מערכה

לאחרונה ציינו 15 שנה לפרוץ מלחמת לבנון השנייה. כיום, חשוב שנגלה פתיחות ונכונות ללימוד מעמיק של כשלי מלחמה זו והפקת לקחים לעתיד. בסופו של דבר, המלחמה היתה מלחמה כושלת.
כשצה"ל חצה את הגבול בעקבות חטיפת החיילים, איש, כולל רה"מ ושר הביטחון, לא חשב ולא תכנן ייזום מלחמה. ישראל החלה בפעולה מבלי לתכנן איך היא תסתיים. מציאות זו יצרה תקלה ארוכה ומתמשכת, שהגיעה לשבר עמוק שנוצר באמון שבין דרגי השטח למטה הכללי, שהביא, בהמשך, להתפטרותם של הרמטכ"ל חלוץ ורה"מ אולמרט לצד כתבי האישום.

ההתחלה נראתה מבטיחה. ישראל הגיבה בתקיפות לאירוע החטיפה ומטוסי צה"ל נשלחו להשמיד את רובע הדחייה, מעוזו של חיזבאללה. התגובה הפתיעה את נסראללה, שלא צפה כלל תגובה בסדר גודל כזה ובעוצמה כזאת.

כמה ימים לאחר תחילת תקיפות חיל האוויר בביירות, כחניך במכללה לביטחון לאומי, פגשתי את רה"מ אולמרט. רה"מ נשאל אם מתוכננת פעולה קרקעית. הוא נדהם והשיב: "מה פתאום? איש לא המליץ לי על זה". בתור קצין שסיים רק שנה קודם את תפקיד רל"ש הרמטכ"ל, יצאתי בתחושה קשה שבעצם יצאנו לפעולה מבלי שהוגדרו מטרות ברורות ותכלית מדינית־אסטרטגית ברורה, ולמעשה אנחנו בהתנהלות שמתפתחת.

כשהסתיים הקורס מצאתי עצמי כסגן קצין הנדסה ראשי, בצפון. זכור לי היטב כיצד הגדוד שעליו פיקדתי בעבר נכנס עם מחליפי למשימת פתיחת ציר. המשימה התבצעה למופת. האויב נסוג ככל שהגדוד התקדם. הגדוד הגיע ליעדו ואז קיבל פקודה לסגת חזרה לשטחנו. כעבור כמה ימים קיבל פקודה להיכנס שוב יחד עם גדוד 9. הפעם חיזבאללה היה מוכן והתוצאות בהתאם. שילמנו מחיר דמים קשה.

לישראל היו שתי אופציות ממשיות לתכלית מדינית ברורה. הראשונה, לבצע תקיפה מאסיבית בביירות כפי שבוצע במטרה לסיים את זה. לאחר מכן, להגיע להפסקת אש ולעבור למו"מ. השנייה, לנצל את ההזדמנות לשינוי יסודי בדרום לבנון, השמדת כל התשתית של חיזבאללה במרחב זה ודרישה מהקהילה הבינלאומית ליצור מציאות חדשה. אם מדינת ישראל היתה בוחרת באופציה השנייה, אזי היה צריך להעמיד שלוש אוגדות ולתת פקודה להתייצב על הליטאני. לאחר מכן לטהר את כל הכפרים בדרום ואת השטחים הפתוחים מנוכחותו של חיזבאללה תוך השמדת התשתיות. כוחות היבשה היו מבצעים זאת היטב.

כוחות היבשה הם לא מטוס. חייבים לחשוב מראש איך מפעילים אותם. מרגע שמכונה עצומה זו נעה קדימה, היא מקבלת חיות משל עצמה. לא ניתן, כפי שניסו, להזיז חטיבות מכאן לשם ומשם לכאן משל היו מטוס קרב.

בפועל לא היתה תכלית ברורה, ולכן המלחמה היתה החמצה גדולה. ללא תכלית ברורה, אפילו מערך פיקוד העורף לא גויס. המבצע הפך למלחמה והסתיים עם 121 חיילים הרוגים, 44 אזרחים הרוגים ושבר בתוך צה"ל.

למלחמה זו שני לקחים מרכזיים. האחד הוא הצורך בתכלית מדינית אסטרטגית־ברורה, והשני, מבחינה צבאית, לא להיגרר לאופנות של ביטחון שוטף. נוסף על כך, לאמן בשיטתיות את הצבא הסדיר ואת המילואים למלחמות גדולות. אלו בסוף מגיעות במעלה הדרך. צבא היבשה נכנס למלחמה זו לא מוכן, לא מאומן ועם חוסרים גדולים בימ"חים. היחידות גישרו על כך במהירות, אך לא יכלו לגשר על חוסר הבהירות של הדרג הצבאי הבכיר ושל הדרג המדיני.

כיום, נותנים לתוצאות המלחמה קרדיט גבוה מהמגיע להן. אמנם נשמר השקט בצפון, אך ספק אם זה בזכות המלחמה. סביר להניח ששקיעתו של חיזבאללה בבוץ הסורי מאז פרוץ מלחמת האזרחים, יחד עם המציאות הלבנונית, הן המרסנות הגדולות של חיזבאללה בעשור האחרון. בל נכתיר לעצמנו כתרים לא לנו ובוודאי לנוכח האופן שבו נוהלה המלחמה.
תא"ל (מיל') אמיר אביבי הוא יו"ר תנועת הביטחוניסטים