ממשלה בלי הר

אחת ההפתעות שממתינות לקורא הרומן האוטופי של הרצל, "אלטנוילנד", היא הביקור של גיבוריו בירושלים. שני מוסדות מרכזיים ניצבים בירושלים של הרצל - בית המקדש והיכל השלום. וכך אומר הרצל, מפיו של פרידריך היהודי הווינאי: "פתאום, ראה ויבן פרידריך את ערך בית המקדש. על הבניין הנראה והמוחש לא יכלו היהודים לבכות אלף ושמונה מאות שנה. הם התאבלו על דבר לא־נראה, שהמקדש היה רק מצבתו". אותו "דבר לא־נראה", מסביר הרצל, הוא האלוהים המופיע בעולם "ברצון אל הטוב, בכל יש ונמצא". אלוהים, שהדבקות בו מביאה לשאיפה הרוממה של העם היהודי "לפעול בעד המטרות הנישאות שבמטרות בני האדם". לאלוהי ישראל זה ביקש הרצל להעמיד בית בלב בירתנו.

ומה לד"ר הרצל ולבית המקדש? התשובה טמונה בפרספקטיבה של הרצל למעשה המדיני שאותו הוביל. מזועזע מן האנטישמיות הגואה במערב ומהפרעות הרצחניות במזרח, הקדיש הרצל את רוב מאמציו להצלתו החומרית של העם במקלט בטוח. אבל הוא ידע שאי אפשר לרפא את הצרה הלאומית רק על ידי ההטבה הפרטית, אלא דווקא על ידי הצבת אידיאל לאומי ועולמי, שבו ימצא גם היחיד את אושרו ואת תיקונו. יש בו, בעמנו, שאיפות נעלות שהידלדלו בשל רדיפות הגלות, והן תשובנה לחיים במדינה ריבונית. הייעוד הוא מעיין החיים של העם. המעיין הזה פועם בהר, והוא עתיד להביא ברכה לאנושות כולה.

זהו המודל הנכון והתפקיד המרכזי של מנהיגות ציבורית. הצבת קנה מידה וייעוד עמוק לקיום הלאומי שלנו. היחיד עסוק מטבעו בצרכיו היומיומיים, בבריאות, בפרנסה ובצורכי משפחתו. ההכרח הזה עלול להפוך את רווחת הפרט לקנה המידה היחיד של סדר היום הציבורי. הכרעות שמחייבות קנה מידה היסטורי, שכרוכות בהתנגשות ציביליזציות ובחשיבה אסטרטגית ארוכת טווח, עלולות להימדד על פי החשבון במכולת השכונתית, או על פי מצב תעסוקה זמני.

בדרך זו שקעו אימפריות גדולות בהיסטוריה, והסכנה הזו מתעצמת דווקא בחברה משגשגת כמו שלנו. הממשלה הנוכחית, שמקדשת את רווחת היחיד כדגל בלעדי וקובעת שזה "לא זמן לאידיאולוגיה", צועדת בדיוק בדרך מסוכנת זו. המעבר מממשלה לאומית־ציונית לממשלה אזרחית־נייטרלית, ממנהיגות שרואה במרכז ייעודיה ביטוי של הקולקטיב הלאומי, לכזו שרואה לנגד עיניה רק אינדיבידואלים שעליה לספק את צורכי הקיום שלהם, הוא תמרור אזהרה לחברה שלנו. חברה שבורחת מבשורה, הבשורה תרדוף אחריה.

יוסף בורג טבע את ההבחנה הסרקסטית בין שר לבין הר. ההר נדמה כגדול יותר ככל שמתקרבים אליו, ואצל שר, לעיתים, המתאם הפוך. ההר שלנו גדול, גדול מאוד. תפקידה של מנהיגות לאומית, כמו הרצל, הוא להציב אותו במרכז חיינו החברתיים והמדיניים. לא להשטיח את החיים, אלא להעניק להם את קנה המידה ההררי הראוי להם.

ט' באב תשפ"א, וקיבלנו לכך תזכורת בדרישת הרשות הפלשתינית מממשלת בנט לסלק את היהודים מהר הבית, כתנאי לתהליך המדיני שרוקם ממשל ביידן. כמו תמיד, הם מכוונים אל הלב ואנחנו אל הרגליים. זמן מתאים לשנן את דברי המשורר אצ"ג: "בלי זה ההוד, מה ביקום ערככם? טלו צפון מן עולם והיה - משולש. טלו מזרח מן עולם והיה - לא עולם. ישראל בלי ההר - היא לא ישראל".