אף אחד לא ימתין לנו אחרי הבחירות

בשבועות האחרונים התנתקנו מן הנעשה בגבול בעזה, בלבנון ובסוריה, ואפילו שכחנו מאיראן. שקענו במערבולת שהביאה לשיתוק כל מחשבה או עשייה, צבאית או מדינית, מול האתגרים הנמצאים לפתחנו. אפילו הדיון בסוגיה האיראנית הפך לחלק ממערכת הבחירות, ונבחן בפריזמה של מי עשוי פוליטית בטווח הטקטי והמיידי להרוויח או להפסיד מתקיפה שכזו.

טועים מי שסבורים שהזמן יעצור מלכת, ושהאזור והעולם כולו ימתינו בסבלנות עד שתוקם ממשלה יציבה בישראל - דבר שבשעת כתיבת שורות אלו נראה יעד רחוק וקשה להשגה.

איראן היא האתגר המיידי הניצב בפנינו. לכאורה, הכל ממתינים לבחירות האמצע בארה"ב. אלא שכמו בישראל, כלל לא בטוח שהן יגיעו להכרעה בשאלה האיראנית. סביר יותר שטראמפ ימשיך לשחק בנו ובאיראנים: יום אחד יכריז שפניו לתקיפה, וביום שלמחרת יקרא לחידוש המשא ומתן עם איראן, שכנראה ממשיך להתנהל בחדרים סגורים ושעלול יום אחד להתפוצץ לנו בפנים.

ובכל מקרה, קשה לראות את טראמפ יוצא למלחמה כוללת שמטרתה הפלת המשטר באיראן, דבר שנמנע מלעשות כשהיתה לו הזדמנות לכך לפני כחצי שנה. מול הנשיא טראמפ אחוז התזזית, ישראל תזדקק להרבה שיקול דעת וכושר עמידה; לא רק מול האיראנים, אלא גם מול הלחץ של טראמפ - שירצה, למשל, שכך סתם נתקוף לבדנו באיראן, נישא לבדנו בתוצאות ולא נשיג דבר.

ובכל מקרה, הבעיה האיראנית כאן כדי להישאר, להטיל צל ולאיים עוד זמן רב. צריך אסטרטגיה. לא רק צבאית, גם מדינית. בהיעדרה של אסטרטגיה כזו, נמצא עצמנו נגררים לעוד ועוד סבבים של עימות צבאי עם איראן, נעדרי מטרה ותוחלת, כפי שקרה לאורך השנה האחרונה.

וגם עזה מחכה לנו. וגם כאן טראמפ עשוי להתעורר מחר בבוקר ולהחליט שהגיע הרגע לקדם את תוכנית השלום שלו. תוכנית שאמנם נעדרת כל קשר למציאות בשטח - אבל מהבית הלבן הדברים תמיד נראים ורודים יותר.

ובכלל, בשל מערכת הבחירות, הממשל האמריקני נמנע מלעצור אותנו גם בלבנון, גם סוריה וגם בעזה - אבל כלל לא בטוח שהוא יוסיף להעניק לנו יד חופשית. הרי לממשל האמריקני יש תפיסה ברורה כיצד הוא מבקש לקדם סדר מזרח־תיכוני חדש שישרת את האינטרסים שלו. ובסדר חדש זה, למדינות כמו קטאר וטורקיה, וגם לסוריה וללבנון, יש מקום חשוב. הרי בעיני האמריקנים, אחמד א־שרע בסוריה והממשל הלבנוני הם בצד של הטובים - ולכן ישראל היא שעשויה להתבקש לשלם את המחיר.

וכך, גם בעזה וגם בלבנון אנו עלולים להידרש להגיע להסכם "בכאילו", שיבטיח שקט בטווח המיידי, אך ידרוש מאיתנו להשלים עם המשך קיום חמאס וחיזבאללה; מוחלשים, אבל על רגליהם, נחושים לבנות מחדש את כוחם.

מאז 7 באוקטובר נתנו לאירועים להוביל אותנו, נעדרנו קו צבאי ומדיני ברור, ושכחנו שבהיעדר ראייה מדינית ולא רק צבאית - נמצא עצמנו שוקעים בעיסוק באתגרי ביטחון שוטף, ולא נשיג הכרעה או הסדר, ולו גם ביטחוני, שיאפשר לנו להתפנות לבנות ולשקם את המדינה ואת החברה בישראל.

וכל זאת, לפני שהזכרנו את האתגרים המדיניים הממתינים לנו, ובראשם הסכנה שישראל תהפוך למדינה מבודדת ומנותקת מהעולם הרחב, ובעיקר מן הכלכלה העולמית.

המשימה הניצבת בפני כל ממשלה שתקום בישראל היא ברורה: גיבוש תפיסה כוללת, לא רק כזו שעניינה הבטחת השרידות הפוליטית, אלא גם כזו שתקדם אותנו ביטחונית ומדינית, ושתאפשר כינון סדר מזרח־תיכוני חדש שבו ישראל היא אבן ראשה. שקיעה בעוד ועוד מערכות בחירות היא אסון. ארה"ב לא מחכה לנו, וגם לא איראן ולא הערבים.