ביום שני בערב נפרדנו משפי פז. כמו בחייה, גם במותה היתה לה התעוזה להביא עשרות חברי כנסת ושרים לילה לפני בחירות כדי להיפרד.
ראוי שייכתבו טורים, כתבות ומחקרים על שפי פז. ראוי לה, אבל בעיקר לנו, שייכתבו עליה נאומים ומערכי שיעור. הלביאה של דרום תל אביב עזבה אותנו אחרי מאבק במחלה ארורה, וגם אלפי מילים לא יוכלו לכתוב את מה שראוי ללמוד ולהודות לה.
למי שלא זכו להכיר אותה, אסביר ששפי פז היתה פעילה אזרחית שנאבקה נגד ההגירה הבלתי חוקית בדרום תל אביב, הבית שלה. מתוך המרצפות היא הגיחה, מהשטח, כשראתה את שטף המסתננים הבלתי חוקיים שירדו ללא כל מחסום מאוטובוסים שהגיעו מהגבול עם מצרים.
היא לא יכלה לשתוק כשראתה שאין מדינה, שאף אחד לא זועק, שכולם ממשיכים בחייהם ומסיטים מבט, כשראתה את גני השעשועים בשכונה שלה משנים את פניהם, את המרקם החברתי מתפורר, את מוסדות החינוך משתנים.
היא עמדה שם, לצד הזקנות הבודדות של דרום תל אביב שאף אחד לא רצה להקשיב להן. היא עמדה שם, לצד כל מי שלא היו יכולים להרשות לעצמם פשוט לעבור דירה ולברוח מהשכונות. היא בנתה מאפס ממש רשת של קשרים וחברויות עם אנשים שהיא ידעה שיקשיבו לה, שאכפת להם, שהלב שלהם פתוח ושהיד שלהם מושטת.
מול הרוחות של הפרוגרס בארץ ובעולם, מול הפוליטיקלי קורקט והנימוס המזויף - היא היתה שם, עם חיוך וסיגריה ועם הרבה חוצפה ישראלית.
שפי הגיעה מהשמאל, נשואה לאישה, טלי, אהבת חייה. היא חצתה את הקווים אל החיבוק החם והנזקק של הימין, כי השמאל פלט אותה והפך אותה לשם נרדף לקללה בקרב חוגים של "זכויות אדם". הימין היה זקוק לה, לקול הברור שלה, לעיתים לא מנומס ואף בוטה, אבל תמיד דוגרי ותמיד שם.
מי שהכירו את שפי לא מהתקשורת הממוסדת יודעים שהיא היתה אישה של חיבורים ושבירת חומות. היא עמדה לצד אנשי נתיב האבות בגוש עציון, כשהמדינה החליטה בשרירות ובטיפשות לב להרוס את בתיהם. היא יצרה חברויות עם חברי הקהילה הגאה בכל מקום, מראה להם שאפשר גם וגם, ובנתה חברות של אמת עם אנשי יצהר. לא היו לה סטיגמות, רק פשטות של אישה שנלחמת שיהיה פה טוב.
בימים שבהם יש הרבה שמייעצים ברשתות או מול הטלוויזיה, שפי היתה מאנשי השטח שעושים, ולא רק מדברים. בימים שבהם מאמצים פוליטיקלי קורקט מעושה - שפי היתה הדוגרי. היא לא שייפה את הדברים שלה, לא שמה פסיקים או נקודות, לא ניסתה למצוא חן. היא היתה החספוס בהתגלמותו. היא היתה יהודייה זקופת קומה, ציונית בלתי מתפשרת, אוהבת את המדינה בכל רמ"ח איבריה.
היא התמודדה מול ממסד אטום, מול חוסר צדק, מול אכיפה בררנית ומול תקשורת עוינת - ולא ויתרה. היא לא נאבקה רק על דרום תל אביב, אלא גם על דמותה של המדינה. היא ידעה שמה שמתחיל בדרום תל אביב לא נגמר שם, בדיוק כמו שמה שקורה ביהודה ושומרון יקרה בנגב, בגליל ובמרכז. שהמדינה והארץ הזו הן גוף ונשמה אחת, ושעצימת עיניים לא תעזור.
יש הרבה מה ללמוד משפי פז, וצריך להודות לה, אישה שהתעסקה עם מה שאף אחד לא רצה להתעסק בו, עם קול צרוד ורם ועם אמת פנימית מברזל. "הדרך היחידה להתמודד עם טירוף היא לחייך", היא אמרה, וחייכה גם כשהכניסו אותה לכלא על כלום ושום דבר, גם כששחטו את דמותה בתקשורת וגם כשעמדה בהפגנות וזעקה בגרון ניחר.
בימים שבהם אנחנו רואים את ביאושי ההגירה הבלתי חוקית באירופה - אנחנו צריכים להגיד בקול גדול: שפי צדקה. נוחי על משכבך בשלום, אישה יקרה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו