מי שעוקב אחרי ההתפתחויות האחרונות בשיח השמאל בישראל מאז פרוץ המשבר בדמות הסרט "נז"א", מבין די מהר שהאירוע נתפס שם במקסימום כתקלת יח"צ מביכה בתזמון פוליטי גרוע, "בעיה" עבור קמפיין גוש השינוי, אבל בשום אופן לא ביטוי למשבר ערכי, מוסרי או מהותי.
דומה שעל הטענה הבסיסית (שישראל תחת ממשלת נתניהו היא פחות או יותר מדינה שטנית) ועל שיטת העבודה (לגייס את דעת הקהל העולמית נגד ישראל) אין ערעור משמעותי.
חוץ מסוגיית התזמון הלא נעים והחשש שפצצת המצרר התעמולתית הזו תחזור לשמאל כמו בומרנג, הולכת ומתפשטת פאניקה מגילויי העוינות כלפי יוצרי הסרט, וכלפי הסביבה החברתית שהצמיחה אותם ואת העדים שלהם, רובם ככולם חיילים וקצינים של 8200 שמזמרים על גגות תל אביב. התגובה הציבורית הרחבה אכן קשה הפעם. לישראלים נמאס מאמנים, יוצרים, חוקרים, אנשי תרבות ורוח שגורפים פרסים וכיבודים וצוברים הון חברתי ומעמד בינלאומי באמצעות השמצת ישראל וצה"ל.
מי בנה את האמינות
אבל יש עוד סיבה לבהלה: הציבור הרי יודע ש"נז"א" ויוצריו לא פועלים לבד בשדה הזה. רה"מ והאסיר לשעבר אהוד אולמרט חזר על הטענה שישראל מבצעת בעזה "מלחמת השמד, הרג אזרחים חסר הבחנה", וייחס זאת במובהק ל"מדיניות שמוכתבת על ידי הממשלה באופן מכוון". יו"ר הדמוקרטים יאיר גולן מתפתל כעת בפודקאסטים בניסיון נלעג ולא משכנע להכחיש או לתרץ את דבריו הרעילים על "הרג תינוקות כתחביב". עיתון "הארץ" הקדיש יותר משער אחד להצגת ישראל וצה"ל כמי שעוסקים בהרעבה ובפשעים נגד האנושות. האליטות התקשורתיות והתרבותיות בישראל ממלאות פונקציה משמעותית במכונת התעמולה נגד ישראל.
כך שברור שבשלב זה או אחר תתעורר השאלה: מי הכשיר את הקרקע ל־24 דקות של מחיאות כפיים לתעמולה אנטי־ישראלית? מי יצר את האקלים שבו כל עלילה שמציגה את ישראל כמשטר רשע סדיסטי היא סחורה תרבותית מבוקשת, שנצרכת כאמת עובדתית שאין עליה עוררין? מי יצר את האמינות, ה־credibility העולמי, לכל פיסת השמצה חולנית כלפי מדינת היהודים?
זה נכון שלסחורה אנטי־ישראלית כזו תמיד היה שוק. קמפיין ה־BDS, ועידת דרבן, השופט גולדסטון ודוחות "בצלם" ו"שוברים שתיקה" לא חיכו למלחמת חרבות ברזל, ולא לתמרון הקרקעי בעזה, ולא לחיסול צמרת הטרור. הדמוניזציה של ישראל לא חיכתה ל־7 באוקטובר, אבל היא קיבלה סיוע בלתי רגיל מאגף פוליטי מסוים מאוד בישראל, שניהל מבצע השפעה בינלאומי נגד מדינת ישראל.
צריך לחזור לימי המחאה נגד הרפורמה, שהתנהלה לא רק מול הציבוריות הישראלית, אלא גם בתקשורת הבינלאומית. מטרת העל היתה סימונה של ממשלת ישראל כמשטר לא לגיטימי, משיחי, דיקטטורי בהתהוות, מסוכן. ההשוואות התכופות להיטלר ולמשטר הנאצי, לצ'אושסקו, למוסוליני, לסדאם חוסיין - נקלטו היטב בדעת הקהל העולמית. אם שילמת סכום נכון, יכולת לקבל כוס קפה בניו יורק או בשיקגו עם מנהיגי המחאה מישראל, שהפכו בחלקם לגיבורי מדיה, והם סיפרו בלב חפץ על חיסול הדמוקרטיה, על הגזענות, על האלימות ועל הקיצוניות של "המשטר" שנגדו הם נאבקים.
התקשורת העולמית ראתה את פעילי "אחים לנשק" מסבירים במשדר של "60 דקות" שהם נאבקים נגד משטר זדוני וחסר אחריות. קהילת העסקים הבינלאומית ראתה שבכירי ההייטק והמשק מוציאים או קוראים להוציא הון ונכסים מישראל, כי היא הופכת בעיניהם לתיאוקרטיה חשוכה. האליטה הדיפלומטית במערב ראתה איך ראשי ממשלה וראשי מערכת הביטחון מעודדים לא פחות ממרי אזרחי נגד הממשלה כדי "להציל את המדינה". הממסדים הביטחוניים של בעלי הברית שלנו ראו איך רמטכ"לים ואלופים, ראשי שב"כ ומוסד, המוכרים להם היטב - כמו עמוס ידלין, נעם תיבון, תמיד פרדו ונדב ארגמן - מעודדים סרבנות (סליחה, אי־התנדבות!) תחת ממשלה קיצונית. תהיו בטוחים שהמסר הזה הופנם היטב בכל המערכות מעצבות התודעה בעולם.
נשאיר בצד את השאלה אם הם האמינו לשקרים של עצמם. דבר אחד ברור: השנאה החולנית לנתניהו ותעשיית הדמוניזציה לממשלתו הביאו את ראשי המחאה לגייס את כל משאביהם וקשריהם בארץ ובעולם כדי להטמיע בממסדים הבינלאומיים את דימויו של נתניהו כרודן בהתהוות, שיעשה הכל כדי להפוך את ישראל למעין־דיקטטורה יחד עם שותפיו הגזענים, הקיצוניים והמשיחיים.
התעמולה הזו לא פסקה עם המלחמה, להפך. חלק מהדמויות האלה המשיכו לשכנע את העולם שראש הממשלה מנהל את המלחמה ומאריך אותה לצרכים פוליטיים, ומכאן שהסבל האיום שנגרם לפלסטינים הוא חסר תכלית. כמו שכתב אולמרט ב"הארץ": "זוהי מלחמה פוליטית־פרטית, ותוצאתה המיידית היא הפיכת רצועת עזה לאזור של אסון הומניטרי". למעשה, כל צמרת המחאה אימצה את הנרטיב הזה, ששרי הממשלה הם "אוכלי מוות", ושנתניהו דחה ככל האפשר עסקאות להשבת החטופים ולסיום המלחמה, והאריך את המלחמה ככל יכולתו רק לצורך הישרדות פוליטית.
עוד לפני המלחמה שכנעו מתנגדי נתניהו את העולם שישראל הופכת לדיקטטורה משיחית גזענית, משטר רשע מסוכן וחסר מעצורים, שאיש לא יתפלא לשמוע כי הוא מרעיב ילדים וטובח בחפים מפשע
הפטרונים של נז"א?
כך שעם כל הכבוד, יוצרי "נז"א" פועלים בתוך שדה תודעתי שנחרש עבורם היטב על ידי כמה ממוקדי הכוח העוצמתיים ביותר בישראל, לפני 7 באוקטובר וגם לאחריו. דעת הקהל מוכנה לשכוח את פשעי חמאס ולהאמין לכל עלילת דם נגד ישראל, כי כוחות פוליטיים ברורים מאוד החליטו שכדי לייצר שינוי פוליטי בישראל צריך לשכנע את העולם שישראל תחת ממשלת הליכוד היא דיקטטורה משיחית אלימה, מסוכנת וחסרת מעצורים, שתעשה הכל כדי לשרוד. בתנאים האלה אפשר לייחס לישראל כל פשע - הרעבה, ג'נוסייד, נזק אגבי, אפרטהייד, טרור יהודי, הכל - כי זה המשך טבעי, כמעט מתבקש, לכל השקרים שהפיצו בעולם על נתניהו.
מטרת העל היתה סימונה של ממשלת ישראל כלא־לגיטימית, אנטי־מערבית ופושעת. ההשוואות התכופות להיטלר ולצ'אושסקו, הקריאות למרי אזרחי, לסרבנות ולמשיכת השקעות - נקלטו היטב בדעת הקהל בעולם
הכעס על יוצרי "נז"א" מובן, אבל את החשבון האמיתי אזרחי ישראל צריכים להגיש לדמויות כמו אהוד ברק, דן חלוץ, אהוד אולמרט, שקמה ברסלר, אחים לנשק, משה יעלון, יאיר גולן, יורם כהן - שבקוצר רואי במקרה הטוב, ובכוונה ברורה במקרה השכיח, דאגו שהעולם ישתכנע כי ישראל הפכה למדינה חשוכה, גזענית, טוטליטרית, משיחית, מסוכנת ואנטי־מערבית, שבראשה עומד דיקטטור בהתהוות שיעשה הכל, אבל הכל, כדי להישאר בשלטון. משטר רשע שאיש לא יתפלא לשמוע שהוא מרעיב ילדים וטובח בחסרי ישע פלסטינים, שולח חיילים להיהרג במלחמות שווא ומפקיר חטופים מתוך אטימות לב ותאוות שררה. אלה האנשים שאפשרו לשקרים של "נז"א" לפרוש כנפיים. הם הפטרונים האמיתיים של הסרט הזה. הסרט "נז"א" הוא נזק אגבי של תעמולת הרעל שלהם. מתוך 24 דקות של מחיאות הכפיים בוונציה, להם מגיעות לפחות 15.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו