אתמול (ראשון) התקיימו בחירות במדינת סקסוניה־אנהלט שבגרמניה. קשה להניח שבמציאות הישראלית הנוכחית רבים מאיתנו מוטרדים ממערכת בחירות במדינה פדרלית אחת בגרמניה. יש לנו מלחמה, שאלות ביטחוניות כבדות, חברה פצועה ומערכת בחירות משלנו. ובכל זאת, כדאי להביט לשם לרגע. לפעמים מה שמתרחש הרחק מכאן מספר משהו גם על הבחירות שלנו.
הסקרים התממשו. "אלטרנטיבה לגרמניה", AfD, הפכה לכוח הפוליטי הגדול בסקסוניה־אנהלט. מפלגה שבמשך שנים נחשבה השוליים של הפוליטיקה הגרמנית כבר אינה שוליים. מישראל אפשר אפילו למצוא בכך יתרון. המפלגה נאבקת בהגירה ובנוכחות המוסלמית בגרמניה. חלק מאנשיה מביעים תמיכה בישראל, והיא לא נמנית עם הכוחות האירופיים שהפכו את המלחמה בעזה למבחן המרכזי ביחסם אלינו.
מבחינה ישראלית צרה המשוואה כמעט מתבקשת: הם נאבקים באסלאם הקיצוני, תומכים בישראל וממעטים להטיף לנו. אז מה הבעיה? אין בכוונתי להשוות את גרמניה של 2026 לגרמניה של 1933. זו השוואה שגויה שתחטא להיסטוריה. גרמניה של ימינו היא דמוקרטיה מבוססת, שעשתה מאמץ יוצא דופן כדי להתמודד עם עברה. אבל זיכרון היסטורי לא נועד רק לטקסים ולאנדרטאות - הוא אמור להשפיע גם על שיקול דעתנו בהווה, במיוחד כשהאינטרס המיידי מציע לנו להתעלם ממנו.
ההיסטוריה האירופית מלמדת שלאומנות לא תמיד נעצרת במקום שבו החלה. כיום ה"אחר" הוא המהגר המוסלמי. ישראלים רבים עשויים להבין את העמדה הזאת. אבל כשחברה מתחילה לעסוק בשאלה מי שייך אליה באמת, מי זר לה ומי מאיים על זהותה - ליהודים יש סיבה טובה להקשיב היטב. לא משום שכל לאומן הוא אנטישמי, ולא משום שכל מפלגת ימין היא מבוא לפשיזם.
כאן נמצאת בעיניי השאלה שמערכת הבחירות בישראל כמעט שלא עוסקת בה. המפלגות מדברות על ביטחון, כלכלה, משפט, דת ומדינה ועל היום שאחרי המלחמה. בצדק. אבל ישראל אינה רק מדינה המתמודדת עם בעיותיה הפנימיות, אלא היא גם מדינת הלאום של העם היהודי. ולכן מה שמתרחש בקהילות היהודיות באירופה, והכוחות הפוליטיים שמתחזקים סביבן, הם גם עניינה. אני רוצה לדעת מה חושבים על כך מי שמבקשים להנהיג אותנו.
האם כל מפלגה אירופית שתומכת בישראל היא בעלת ברית ראויה? האם תמיכה בישראל הנובעת מעוינות למוסלמים מספיקה כדי שנעצום עיניים מול חלקים אחרים בתפיסת עולמה? ובעיקר, היכן עוברת האחריות של מדינת ישראל כלפי יהודים החיים באירופה כשהמציאות הפוליטית סביבם משתנה?עלינו לשאול זאת את המתמודדים בבחירות הקרובות. מי שייבחר יצטרך לקבל החלטות מול אירופה המשתנה.
יהיו אינטרסים ויהיו פשרות - כך מתנהלות מדינות - אך לישראל אסור שהאינטרס ימחק זיכרון של 90 שנה, שבראייה היסטורית הן כמו רגע. ואם הזיכרון היהודי הופך לשיקול רק כשהוא מסתדר עם האינטרס הישראלי של הרגע - מה נשאר מן הציווי לזכור?
פרופ' פלדשטיין הוא היסטוריון בחוג ללימודי ארץ ישראל וארכיאולוגיה באוניברסיטת אריאל
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו