עומר עלה כדי לשרת - אנחנו נבוא כדי להצביע

יש שאלה שמלווה אותי מאז 7 באוקטובר 2023: האם ישראלי שחי שנים בחו"ל צריך להגיע לישראל כדי להצביע בבחירות?

פעם הייתי רואה בכך שאלה דמוקרטית מורכבת. מי שחי בישראל חווה מדי יום את המציאות, משלם את המחיר, שולח ילדים לצבא ומתמודד עם ההחלטות שמתקבלות בירושלים. לא הרגשתי שיש לנו זכות להתערב ולהצביע בארץ. ואז, ב־7 באוקטובר, נחטף הבן שלנו, עומר. השאלה השתנתה.

>מצפן הבחירות: היכנסו לבדוק איזו מפלגה באמת מייצגת אתכם | מיוחד<<

>פולימרקט, מדד הבאזז וכל הסקרים במקום אחד: מוניטור הבחירות של "היום"<<

עומר נולד וגדל בארה"ב, אבל בחר לעלות לישראל. הוא היה חייל בודד, התגייס לצה"ל והפך למפקד טנק ולקצין בגדוד 77 בחטיבה 7. הוא יכול היה לבנות את חייו בארה"ב, אך בחר בישראל. בבוקר 7 באוקטובר הוא יצא כדי להגן עליה. בראש כוח של שני טנקים ונמ"ר של גולני הם הסתערו לכיוון הגדר בניסיון לעצור את המחבלים.

בדצמבר 2024 נודע לנו שעומר נפל כבר ב־7 באוקטובר ונחטף לעזה לאחר מותו.

בנובמבר 2025 הושב עומר אל אדמת ישראל, אבל עד אז עברנו יותר משנתיים וחצי של מאבק. לא רק על עומר - על כולם. המאבק על עומר הפך עבורנו למאבק על עיקרון פשוט: כשמדינת ישראל שולחת את בניה להגן עליה - היא חייבת להיות שם בשבילם. זו אינה אחריות של משפחות החטופים בלבד, זו התחייבות של מדינה לאזרחיה. ומאז אני יודע שאני לא יכול לומר שהעתיד של ישראל אינו ענייני רק מפני שאני חי מעבר לאוקיינוס.

עומר עשה את הדרך ההפוכה - הוא חצה את האוקיינוס כדי להגיע לישראל. וגם אנחנו חצינו את האוקיינוס שוב ושוב. בתחילה כדי לתמוך בו כחייל בודד, ולבסוף כדי להילחם על השבתו הביתה. האם המרחק הופך אותנו לפחות ישראלים? לדעתי, לפעמים המרחק רק מחדד את השאלה מהו בית.

אני מבין את הטיעון של מי שאומרים שמי שחיים בישראל צריכים להכריע, כי הם אלו שמשלמים את המחיר היומיומי. אבל המציאות כבר לא מאפשרת להפריד בין "ישראל" לבין "חו"ל". אנחנו עם אחד, משני צידי האוקיינוס. החלטותיה של הממשלה בישראל משפיעות על הישראלים והיהודים בכל רחבי העולם - על הביטחון, על הכלכלה, על היחסים עם ארה"ב, על מעמדה של ישראל ועל הקשר שלה עם התפוצות.

וההשפעה הזו פועלת גם בכיוון ההפוך. הממשל האמריקני והמערכת הפוליטית במדינות שבהן אנחנו חיים משפיעים ישירות על ישראל: על הסיוע הביטחוני, על התמיכה המדינית, על הכלכלה ועל יכולתה להתמודד עם האיומים שמולה. מה שקורה בירושלים מגיע לניו יורק. מה שקורה בוושינגטון מגיע לירושלים. אנחנו מחוברים. לכן גם האחריות צריכה להיות משותפת.

אני לא מבקש מישראלים בחו"ל להצביע למפלגה מסוימת. ההצבעה חייבת להיות חופשית, אישית ועל פי המצפון. אני מבקש רק דבר אחד: אל תוותרו על הקול שלכם. אם צריך לעלות על מטוס - תעלו. אם צריך לקחת ימי חופשה - קחו. אם צריך להקדיש זמן וכסף - עשו זאת. זו הדרך שלנו לקבל אחריות.

אני לא בטוח מה עומר היה אומר לי היום. אבל אני יודע מה הוא עשה - הוא בחר בישראל. זו המורשת שהוא השאיר לנו. לא רק לזכור אותו, אלא גם לשאול את עצמנו מה אנחנו עושים למען המדינה שהוא נתן את חייו בעבורה.

אחרי 7 באוקטובר, אחרי יותר משנתיים וחצי של מאבק, ואחרי שאיבדנו את עומר שלנו, אני כבר לא יכול יותר לחשוב על ישראל כעל מקום שנמצא "שם". עומר עשה את הבחירה שלו - ועכשיו הבחירה בידינו.

הכותב גר בלונג איילנד, ניו יורק. הוא אביו של סרן עומר נאוטרה ז"ל, שנהרג ונחטף לעזה ב־7 באוקטובר