ב־1 בספטמבר הילדים ובני הנוער "חזרו לשגרה". אבל לאיזו שגרה בדיוק אנחנו מבקשים מהם לחזור? הבת שלי לבדה היתה השנה ביותר הלוויות מאשר אני הייתי במשך שנות חיי הארוכות. אני מסתכלת עליה ושואלת את עצמי: מה זה עושה לילדה? מה זה עושה לדור שלם? הם עברו מלחמה ועוד מלחמה, אובדן, פחד וחודשים ארוכים של חוסר ודאות. הם ראו מבוגרים שלא תמיד הצליחו להגן עליהם, מערכות שלא תמיד היו שם כשהיו צריכים אותן, וחברה שהשיח בה הפך אלים, קוטבי וחסר גבולות יותר.
ואז אנחנו פוגשים את הכעס שלהם. ב"עלם" אנחנו פוגשים אותו בכל מקום - ברחוב, ברשת, בבתי הספר ובמרכזים שלנו. לפעמים הוא נשמע כמו "אין לי כוח", לפעמים כמו "אף אחד לא מבין אותי", לפעמים כמו "אני פשוט מפחד". ולפעמים הוא יוצא באלימות, בפגיעה בעצמם או באחרים, בשתייה, בהתמכרות או פשוט בהיעלמות. קל להסתכל על בני נוער כועסים ולשאול מה קרה להם, אבל אולי הגיע הזמן לשאול גם מה קרה לנו. כי חלק מהכעס שלהם הוא לא תקלה שצריך לתקן, אלא פשוט תגובה למציאות.
הם מסתכלים עלינו ולומדים. אנחנו אומרים להם לכבד את מי שחושב אחרת, אבל הם רואים איך אנחנו מדברים זה עם זה. אנחנו מלמדים שאלימות היא קו אדום, אבל הם חיים בחברה שבה אלימות, השפלה ושנאה הופכות יותר ויותר לשפה לגיטימית. אנחנו מדברים איתם על ערכים, על אחריות ועל קדושת החיים, אבל שהם גדלים במציאות שבה המוות והאובדן הפכו כמעט לחלק מהיומיום. אנחנו כועסים כשהם לא נותנים אמון במבוגרים ובמערכות. אבל אולי לפני שאנחנו דורשים מהם אמון, כדאי שנשאל מה עשינו כדי להיות ראויים לו.
זו לא רק שאלה למערכת החינוך. המערכות שאמורות להחזיק את הילדים שלנו - חינוך, רווחה ובריאות הנפש - חבוטות ושחוקות. המציאות השתנתה בקצב מסחרר, והן לא מצליחות להשתנות יחד איתה. אנשי המקצוע עושים עבודה יוצאת דופן, אבל אי אפשר להמשיך לצפות מאנשים טובים לפצות בגופם על מערכת שלא מצליחה לעמוד בעומס. זו גם האחריות שלנו, כהורים וכמבוגרים, לדעת איפה הילדים שלנו. לשאול. להקשיב. להציב גבולות. לא לפחד להיות המבוגר שאומר "לא". ובעיקר - להבין שלפעמים, מאחורי ילד שמכעיס אותנו נמצא ילד שכועס על העולם, ויש לו לא מעט סיבות.
ובימים שבהם ישראל מתקרבת למערכת בחירות, אני מחפשת בתוך כל הרעש גם את בני הנוער. אנחנו נשמע הרבה על ביטחון, על כלכלה, על יוקר המחיה, על זהות ועל עתידה של המדינה - אבל מי באמת שם את הילדים ואת בני הנוער בראש סדר העדיפויות? לא בסיסמה, לא במשפט על "דור העתיד", אלא בתקציב, בתוכנית עבודה, בשיקום המערכות וביכולת לראות ילד לפני שהוא הופך לכותרת. כי ילדים לא חיים לפי חלוקת האחריות בין משרדי ממשלה, והמצוקה שלהם בוודאי לא.
ובתוך כל זה, אני מאמינה מאוד בבני הנוער שלנו. אני מכירה את הכוחות שלהם, את הרגישות, את האקטיביות ואת הרצון לשנות, וגם הכעס שלהם אומר שהם עוד לא ויתרו עלינו.
הכותבת היא מנכ"לית עמותת עלם לנוער במצבי סיכון
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו