ביום ראשון שעבר ציינו 77 שנים לפלישת בעלות הברית לחופי נורמנדי. ביום זה החל מבצע אוברלורד, שבו נפתחה החזית המערבית באירופה במה שהוביל לתחילת הסוף של המשטר הנאצי. לפחות 4,400 חיילי בעלות הברית נפלו חלל בנחיתות בנורמנדי, ויותר מ־10,000 נוספים נפצעו. עם תחילת הפלישה, הנשיא רוזוולט שידר מעל גלי האתר בקשה לאזרחי ארה"ב להשתתף עימו בתפילה: "האל הכל יכול: ביום הזה, בנינו, גאוות האומה, החלו במבצע אדיר, במאבק לשימור הרפובליקה שלו, האמונה שלנו והציביליזציה שלנו, ולשחרר לחירות אנושות סובלת... חזק את ליבנו לעמוד בניסיון הארוך, לשאת את הכאב ולהעניק את האומץ לבנינו בכל מקום שהם".
כמעט שמונה עשורים לאחר מכן, לנשיא ארה"ב ג'ו ביידן לא היה שום דבר לומר או לצייץ לרגל יום השנה לפלישה. בניגוד לתקדימים של נשיאים משתי המפלגות, ביידן שמר על שתיקה בנושא. ביום למחרת, לעומת זאת, ביידן אכן צייץ משהו ראוי לציון בנושא אומץ: "לאמריקנים טרנסג'נדרים בכל רחבי הארץ - ובייחוד לצעירים האמיצים שבכם - אני רוצה שתדעו שיש לכם גב ממני".
הגדרת האומץ, 1944: גברים צעירים מסתערים מתוך הים הסוער תחת אש תופת אל עבר חופיה שטופי הגופות של נורמנדי, כדי לשחרר יבשת מרודנות. הגדרת האומץ, 2021: גברים צעירים מזדהים כנשים, ולהפך.
ההגדרות שלנו לאומץ לב השתנו באופן דרמטי. ההגדרה הישנה שלנו לאומץ עלתה בקנה אחד עם ההגדרה האריסטוטלית של המידה הטובה. מידת האומץ, או "אנדריאה" - גבריות ביוונית, נשענה על הכרה בצורך ליטול סיכונים רציניים למען תכלית הרואית, מטרה עליונה. "האדם האמיץ ירא מפני מה שראוי לכך ומתמודד עימו, למען התכלית הנכונה", מסביר אריסטו באתיקה שלו. אומץ הוא נטילת סיכון מחושב וקר רוח למען הנשגב והטוב.
מהיום כבר לא. היום, אומץ לב שוכן בתוך ה"אותנטיות". עד לאחרונה אותנטיות לא היתה מזוהה עם אומץ. למעשה, בדרך כלל מדובר בהפכים: אחרי הכל, התבוססות בתוך עצמך בדרך כלל כוללת התעלמות מדרישותיה של מטרה נעלה. אבל כעת, המידה הטובה שלנו אינה לסכן את עצמנו במטרה לשמר ולהגן על סטנדרט גבוה יותר של ציביליזציה. המידה הטובה היא למצוא את האמת האישית שלנו, ואז לדרוש מכל העולם להריע ולמחוא לנו כפיים. "גבורה" הפכה לניסיון לכפות על העולם להתכופף בפני התפיסה הסובייקטיבית שלנו של האמת וההוגנות.
או שמא ייתכן שההגדרה החדשה של אומץ לב בעצם משרתת מטרה נעלה יותר: הרס ההגדרה הישנה של ה"טוב" והראוי. האומץ העכשווי מתמצה בדחיית מערכות חשיבה ישנות ובפעולה לפירוק "מנגנוני הכוח". במאבק הזה, הפוליטי הוא אישי: מכיוון שהמטרה היא השמדת רעיון האמת, הסובייקטיביות אינה אויב אלא סוג חדש של "אומץ". נותר עוד לגלות אם ציביליזציה שמפוררת את מוסדותיה יכולה להישאר מתורבתת, ואם ציביליזציה שמחליפה את אומץ הלב הישן ב"אומץ להיות אותנטי" יכולה להחזיק מעמד. הראיות עד כה אינן מעודדות.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו