הפוליטיקאים החדשים

משכונה קשה בדיור הציבורי הוא בנה קריירה מצליחה בעסקים בכישרון ובהתמדה. אבל הוא בחר להיכנס לפוליטיקה באמונה שישפיע על עתיד המדינה, בעיקר בתחומי החברה והכלכלה. מאז שכרו נמוך (יחסית), הוא עובד הרבה יותר, סופג לשון הרע ברשתות החברתיות ומשלם מחיר אישי ומשפחתי.

זהו אלי כהן - שר האנרגיה והתשתיות הלאומיות.

זו בעיניי השאלה הראשונה שצריך לשאול כל פוליטיקאי חדש: לא מה הוא מבטיח, אלא מה הוא הקריב. לא מה הוא עומד להרוויח, אלא מה הוא הפסיד.

כי מי שמוותר על קריירה וכסף, על פרטיות וחיים נוחים כדי לשרת את הציבור, מגיע בדרך כלל מתוך רצון לתת. מי שאין לו כמעט מה להפסיד, עלול להגיע כדי לבנות את עצמו.

פעם אנשים היו רוכשים השכלה, ניסיון מקצועי ומעמד, ואחר כך נכנסים לחיים הציבוריים.

היום אנשים רואים בפוליטיקה הזנקת קריירה. ראו לדוגמה את הניצנים החדשים: יונתן שמריז, הדר מוכתר, יונתן שלו ואליענה זקס.

לכן השאלה השנייה שצריך לשאול כל ניצן חדש היא, מדוע שנפקיד בידיך את ניהול המדינה, ללא ניסיון רב שנים, ללא הישגים מוכחים, ללא הבנה בכלכלה, בבריאות, בחינוך, ברווחה או בתחבורה? הפוליטיקאים החדשים רוצים שהפוליטיקה תזניק אותם, ואחר כך נראה (יש לנו ניסיון מר עם גמליאל, דיסטל אטבריאן, רגב ומאי גולן שהביאו רק מדון ושיממון, ושאפו למיקי זוהר על הפוזה הממלכתית אחרי עשר שנים כחבר כנסת).

יש גם דרך אחרת. גדעון סער, דן מרידור וצביקה האוזר צמחו במשך שנים בתוך המערכת הציבורית, הכירו את עבודת הממשלה מבפנים, כיהנו כמזכירי ממשלה, ואחר כך ביקשו את אמון הציבור.

מאיר שטרית ומאיר כהן היו ראשי ערים מנוסים, זה של יבנה וזה של דימונה, והביאו את אתגרי השלטון המקומי לפוליטיקה הארצית.

אפשר לחלוק על עמדותיהם, אבל הם למדו את המקצוע לפני שביקשו לנהל אותו.

ראינו יותר מדי כוכבים שנכנסו בסערה ונעלמו בדממה. אבי גבאי וההילה של איש עסקים אותנטי, רפי פרץ עם הכיפה והחיוך, פנינה רוזנבלום וההצלחה העסקית הנשית, אורלי לוי־אבקסיס שבאה מהפריפריה ועשתה סיבוב ימין־שמאל־ימין.

ואיציק שמולי, זוכרים? שר הרווחה הכושל ביותר שהיה לנו.

כולם הגיעו עם כותרות גדולות, סקרים מחמיאים וציפיות בשמיים. בפועל, שום כלום, שממה (אגב, שמעתם שאלי אוחנה שוב פלרטט עם קריירה פוליטית? ושאולי אתי כרייף ואלוהי המוסר יבואו גם הם? נו, באמת).

ויש גם את המסלול הישן והרע.

קצין בכיר משתחרר מצה"ל, מפכ"ל פורש או ראש שירות מסיים קדנציה - וכולם מתחילים לדבר על "חומר של מנהיג".

כל מומחי הביטחון העבירו עשרות שנים בלהיות "יסמנים" ("כן, המפקד"), ופתאום הם דורשים מההנהגה "לחשוב מחוץ לקופסה".

עשו טובה, כל הלשעברים, תישארו כוכבי טלוויזיה, אתם תוצר תבניתי של המערכת שכשלה ב־7 באוקטובר. מדינה אינה תוכנית פרישה, והכנסת אינה מועדון הקריירה השנייה של מי שהגיע לגמלאות (להזכירכם, האלוף (מיל') גלנט היה שר הביטחון ביום הנורא).

הפוליטיקה הישראלית אינה זקוקה לעוד אנשים שמחפשים סידור עבודה (גם שכול אינו הצדקה להנהגה). לפני שאנחנו שואלים כל מועמד כיצד הוא מתכוון לפעול לטובת המדינה, כדאי שנשאל שתי שאלות פשוטות: על מה הוא כבר היה אחראי ומה היו הישגיו, ועל מה הוא מוותר כדי לשרת את הציבור.

אם עוד לא עשית כלום בחיים שלך, או שאין לך משהו אחר לעשות, הפוליטיקה היא לא המקום שלך.

ד"ר קותי שוהם הוא מרצה לפילוסופיה פוליטית ולמחשבה מדינית