יריב לוין הוא נבחר ציבור ייחודי, המצוי בקצה השני, הנכון, של משוואת הכסף, הכוח והכבוד. ב-2015, למשל, הוא סירב לקבל את תיק המשפטים ויתר על לשכה, כיבודים ונהג שרד, רק משום שהבין שהווטו שהשיג משה כחלון על חקיקה לא יאפשר לו להעביר את פסקת ההתגברות.
בעוד שרים אחרים מקיפים את עצמם ביועצי תקשורת ובצלמי טיקטוק, לוין מתנהל כזאב בודד: עונה לטלפונים בעצמו, ובשעות הקטנות של הלילה, כשחבריו מנמנמים במזנון בהמתנה להצבעה, הוא קובר את ראשו בקלסרים עבי כרס של חוק ההסדרים ומתקן סעיפים משפטיים ברמת הפסיק.
מדובר באדם שנמצא במשחק מהסיבות הנכונות. הוא כאן לא בשביל עצמו - הוא רוצה לשנות את המציאות לטובה.
כישלון קולוסלי
ב-4 בינואר 2023 התייצב שר המשפטים הטרי יריב לוין מול המצלמות והודיע על שורת חוקים, שאותם כינה "הרפורמה המשפטית". הרפורמה שהוצגה לא ביקשה להיות יישור קו של יחסי כוח מקולקלים, אלא היפוך שולחן מוחלט. ממצב שבו בית המשפט העליון זוכה לווטו על מינוי שופטים עליונים ולחירות מוחלטת לבקר ולבטל חוקים של הכנסת - למצב שבו חבריו ממונים על ידי הקואליציה, שיקול דעתו תחום באמצעות ביטול עילת הסבירות, ופסיקותיו מבוטלות על ידי הכנסת ברוב רגיל. בקיצור, למצב שבו לא רק שהוא לא עליון, אלא גם שאין לו שום יכולת אמיתית לאזן את הכנסת.
למעשה, זו הייתה סגירת חשבון. לוחם הצדק הסבלני וקר הרוח ביקש לנקום את עלבונו של השבט הפוליטי שהוא משרת באמצעות נטרול מושלם של העליון. הניסיון הזה התפוצץ לישראל בפרצוף. הוא הוביל למלחמת אזרחים "יהודית", יצרית וגועשת, גדושה במילים, בפסיקות ובהצהרות ונטולת אלימות פיזית.
את מלחמת המילים והמחוות גדעה ב-7 באוקטובר מלחמה אמיתית. אלא שגם האחדות שנדרשה והגיעה בעקבות המאבק על קיומנו לא השכיחה את המסקנות שהסיקו הצדדים מהמלחמה שהתחיל לוין.
תומכי הרפורמה, מבחינתם, זכו לתזכורת נוספת לכך שקולם והצבעתם בקלפי אינם נספרים, ואילו תומכי עליונות העליון, מבחינתם, זכו לאישור לכך שהכוח האמיתי צריך להיות בידי קומץ נאורים ולא בידי נבחריהם של "ההמונים הנבערים". הציבור הרחב, המתנדנד במרכז המפה ואינו חתוך ופסקני בעמדותיו, סיים את המערכה הזו מאוכזב, עייף ומבוהל מהתנהלותם של שני הצדדים.
בחירות של אחרי מלחמה
הבעיה המרכזית העומדת בפני הניסיון לשנות את יחסי הרשויות היא ההתגברות על העלבון שהולידה המערכה הכושלת על הרפורמה. אף על פי שרוב מצביעי המחנה הלאומי יודו בשיחה סגורה כי הרפורמה שהוגשה הייתה לא אפויה, הם לא יודו בכך בפומבי. אף על פי שרוב מצביעי האופוזיציה חושבים כי סרבנות הייתה כלי שאסור לעשות בו שימוש פוליטי, וכי יש צורך בריסון כוחו של בית המשפט העליון - הם לא יודו בכך ולא יוקיעו את שורפי האסמים שלהם.
הסיבה להתבצרות סביב הקיצונים אינה מקרית. במקום להיות עסוקים בדרך הטובה ביותר לתקן את יחסי מערכות השלטון, כולם עסוקים בקרב עקר על רפורמה שמתה. ומכיוון שלוין מעולם לא הודה בטעות או לקח אחריות, תומכי הרפורמה ומתנגדיה ממשיכים להאמין כי המלחמה עדיין מתנהלת, וכי אותה רפורמה אבסולוטיסטית עוד עשויה לשוב ולהרים את ראשה.
במלחמה, כמו במלחמה, הם אינם מוכנים "לתת סנטימטר" לצד השני. מבחינתם, הודאה בטעות והתנצלות על עוול שכמעט נעשה בשמם היא הפגנת חולשה, שעלולה לעלות להם בהפסד טוטאלי של כוח שלטוני.
האמת הפוכה: מי שרוצה לנצח מוכרח להכיר בכך שגם הוא אחראי לחלק מהעוול. ההכרה הזו חשובה פוליטית ומהותית. מהותית, משום שזו האמת. פוליטית, משום שבלי להוריד לרגע את הנשק, להביט לציבור בעיניים ולהודות בטעות שנעשתה, אי אפשר לשכנע נתח גדול מספיק מהישראלים לתמוך בשינוי שאתה רוצה לחולל.
מי ינהיג
לא מדובר בעניין קטן. ההתקוטטות בין מערכת המשפט לנבחרי הציבור מסכנת את המשך שגשוגה של החברה הבריאה ביותר בעולם. ישראל שאחרי 7 באוקטובר הצליחה להצטיין בסולידריות, באחדות פנימית, בהתגייסות ובחיוניות שאומות העולם יכולות להתקנא בה.
מאז 7 באוקטובר ראינו יחידות מילואים שרשמו 130% התייצבות בשבוע הראשון למלחמה; פגשנו עשרות אלפי לוחמים שחצו את רף 200 ימי המילואים בשנה, תוך הקרבת חייהם האישיים והעסקיים; חזינו בהמצאת פתרונות טכנולוגיים יש מאין, כמו יחידות רחפנים שהוקמו בן-לילה על ידי אזרחים; וראינו כלכלה שחזרה לצמוח בניגוד לכל התחזיות.
אלא שדווקא בנקודת הזינוק המזהירה שבה מצויה החברה הישראלית, ההנהגה שלה מאיימת לרסק אותה לתוך כאוס שלטוני.
בנים ובנות של מצביעי קואליציה ואופוזיציה וילדיהם של בכירי הפרקליטות חלקו יחד טנקים ונלחמו שכם אל שכם. למעשה, בעוד שבחזית לא נרשם מקרה אחד של ויכוח פוליטי שקלקל את אחדות המטרה, בקוקפיט המנהיגותי של ישראל לא נרשמה כמעט אפילו פעם אחת תמימות דעים או אחדות כוונות ופעולות.
הפיכת החיים הפוליטיים מזירת פעולה לשיפור פני המדינה למלחמת אזרחים יצרה נזק אדיר. במצב כזה, ההכרעה על המבנה שבו נשלטים האזרחים בישראל כבר לא יכולה להישאר בידי הפוליטיקאים שכשלו או השופטים המתבצרים. היא תצטרך לעבור, למשל, להכרעה ישירה של האזרחים באמצעות משאל עם.
אלא שכדי שממשלה לאומית תזכה לאמון הציבור ותוכל להעביר תיקונים היסטוריים כאלה, היא חייבת קודם כול לשדר לאזרחים שמשהו השתנה. כאן בדיוק נכנסים לתמונה 137 אלף מתפקדי הליכוד, שיידרשו לקבל החלטות קשות בפריימריז ב-17 באוגוסט הקרוב.
על טוהר כוונותיו, ניקיון כפיו וכישוריו של לוין העיבו טהרנות וכעס, שגרמו לו להפוך מהלך של תיקון למלחמה עקרה. מועצת המנהלים של הציבור הלאומי - קרי, מתפקדי מפלגת השלטון - צריכה לעשות עכשיו את מה שכל הנהגה עסקית תקינה הייתה עושה אחרי כישלון קולוסלי: חילוף הנהגה ושינוי אסטרטגיה.
מפלגה פוליטית אינה מועדון חברים, והנאמנות והאהדה כלפי שליח ציבור אינן יכולות לעמוד מעל לאינטרס הלאומי.
במקום שבו אין אנשים, מתפקדי הליכוד צריכים להיות אנשים. הפריימריז הקרובים הם ההזדמנות שלהם לעצב מחדש את ההנהגה הלאומית, להוריד את הלוחם הגדול מהמגרש ולהעביר מסר נחרץ למרכז הישראלי: פנינו לתיקון, לא לנקמה.
ב-17 באוגוסט ייקבע לא רק עתידם האישי של שורת פוליטיקאים, אלא גם, בתקווה, ייפתח הפתח לסיום מלחמת הרשויות, שיאפשר להחזיר לישראל אחדות, שגשוג ויציבות.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו