ט' באב כאן כדי ללמד: עלינו לא רק לזכור את החורבן - צריך גם להבין אותו

בכניסה למחנה ההשמדה מאוטהאוזן שבאוסטריה יש קיר לבנים. לא קיר הלבנים האירופי המוכר והמסודר - קיר אבנים גדולות, כבדות ולא אחידות. עליהן מתנוסס שלט באותיות גרמניות: KLAGEMAUER, שזה הכינוי שלהם לכותל המערבי.

מאוטהאוזן הוא המחנה הנורא מכולם. חלק מהזוועות המוזכרות במגילת איכה קרו במאוטהאוזן. אולי משום כך הנרטיב הרשמי של "מוזיאון מאוטהאוזן" הוא שבמחנה הזה לא היו יהודים. אבל האמת חזקה: הניצולים סיפרו, ובתוך המוזיאון פועלים חוקרים שחשפו את הקיר הזה, שניצב מימין לשער הכניסה למחנה.

הנאצים קראו לו בציניות "הכותל", כי ליד הקיר הזה יהודים עומדים, מחכים ומייבבים. איך הם ידעו כבר ב-1938 שיש בכלל "כותל"? היו לימודי יהדות בבית הספר של אדולף בלינץ? ההורים האוסטרים לא פחדו מהדתה?

יהודים שנלקחו מבתיהם, אחרי ששרדו את הגטו ואחרי שהובלו ברכבות, הגיעו לכפר הפסטורלי מאוטהאוזן. שם, במחנה, בקור המקפיא של אירופה, משלוח אחר משלוח, נשים, גברים וילדים מכל הגילים, מכל האמונות ומכל הגוונים, הועמדו מול הכותל, ובקור המקפיא חטפו סילוני מים בטמפרטורה נמוכה עוד יותר. חלק נפלו שם, לקו בהיפותרמיה ומתו. חלק החזיקו מעמד עד שנלקחו למקלחות החיטוי, ומשם לעינויים נוספים.

האירופאים, כמו האירופאים, חזקים בידע כללי, ובמיוחד בחקר חידת היהודים - מה חשוב ליהודים, מה מחזיק את היהודים ועל מה כדאי לדרוך כדי לשבור אותם. בכל דור ודור מנסים עלינו טריקים ישנים. זה אף פעם לא מצליח, אבל הם ממשיכים לנסות. הם לא מסוגלים לשבת מהצד ולחכות עד שנחסל את עצמנו בעצמנו.

גם הלילה לא לומדים תורה

כשהתחיל "הלילה לא לומדים תורה" בכיכר רבין בליל תשעה באב, המסעדות באבן גבירול עוד היו פתוחות. בשנת 1999, ארבע שנים אחרי הרצח, הגיעו 50 איש בשולי הכיכר למעגל השיח הראשון בהיסטוריה של אחד הטרנדים הכי ישראליים, שנולד כדי להישאר.

יותר ניידות שידור מאשר קהל הגיעו כדי לסקר את הסחורה החמה שהובטחה באותו ערב: גאולה כהן מול איילת נחמיאס-ורבין מתווכחות על ענייני השעה.

כהן לא רצתה לבוא בהתחלה. "במקום החשוב הזה קרה האירוע הנורא מכל", אמרה, "אבל אני מרגישה שם לא רצויה". גל נקדימון, סטודנטית ופעילה ב"דור שלום", שכנעה את כהן, שבסוף הערב אמרה לה בדמעות: "תודה ששכנעת אותי לבוא".

בתשעה באב הסמוך לגירוש מגוש קטיף אנשים אמרו שכואב להם מכדי לבוא, אבל בסוף הגיעו. היה סוער, אבל היה.

דרינק של תשעה באב

עם השנים בתי האוכל הפתוחים באזור הכיכר הלכו והצטמצמו. עניין של ביקוש, בגדול, ושל פוליטיקה.

לחוק לקח זמן להתגבש: מאז קום המדינה ועד 1997 הסמכות להחליט מה פתוח ומה סגור בתשעה באב עוגנה בחוקי עזר עירוניים בלבד. ב-1997 פסק בית המשפט שחוקי העזר העירוניים פוגעים בחוק יסוד: חופש העיסוק וביטל אותם, כדי שהכנסת תחוקק הסדר ברור.

הכנסת חוקקה, וב-2002 אף הרחיבה את "חוק איסור פתיחת בתי עינוגים בט' באב", שיזם שאול יהלום מהמפד"ל. הוא הסביר שהחוק נועד להשוות את מעמדו של ט' באב, יום האבל הלאומי, למעמדם של יום הזיכרון ויום השואה. הוא לא עשה זאת בשל ההלכה - הוא פשוט ידע היסטוריה.

אבל בישראל, כמו בישראל, החוק הפך למאבק מגזרי. שרי מרצ ושינוי הזהירו מפני מדינת הלכה, הגישו מאות הסתייגויות כדי לעכב את החוק והובילו, יחד עם חברי מועצת העיר תל אביב, את מרד המסעדות, שבמסגרתו נערכה מגבית למימון הקנסות שיוטלו על בעלי העסקים בצום הבא.

כאשר מונה אברהם פורז מ"שינוי" לשר הפנים, שנה לאחר החקיקה, הוא הצהיר כי לא יאכוף את החוק המורחב.

לבכות מעט ביחד

משנה לשנה פחות ישראלים יוצאים לבלות בליל תשעה באב ומעדיפים מעגלי שיח. העיריות פחות עסוקות בבתי קפה ויותר בפעילויות תרבות שמקבצות אנשים יחד, כדי לזכור את החורבן ההוא ולנסות להביט במראה של החורבן הנוכחי.

תשעה באב לא שייך לדתיים, כשם שיום השואה לא שייך לניצולים, כשם שרצח רבין לא שייך לשמאלנים, וכשם שגוש קטיף אינו פצע מגזרי מדמם.

מי שרוצה להרוס אותנו יודע על מה אנחנו בוכים. הנאצים במאוטהאוזן חיברו בין חורבן בית המקדש לבין השואה, כשאנחנו עוד לא ידענו שיש שם לאירוע האכזרי שאנחנו בתוכו. הם הבינו חלק מהסוד של העם היהודי: לדעת על מה לבכות, לדעת לבכות ביחד, ולא להתעלם כשמישהו בוכה.