לפני כשבוע פרצה לתודעה הציבורית ההבנה, שמפלגה חדשה - אולי גוש חדש - עתידים להבקיע לזירת הפוליטיקה הישראלית, עם פוטנציאל לטלטל את הגושים הקיימים. הסימנים המבשרים היו באוויר, אבל רק כאשר יולי אדלשטיין, שדרכו לא תאמה יותר את פני הליכוד הנוכחי, הודיע שהוא פועל עם אחרים להקמת מפלגה חדשה, זה הפך לעובדה.
אלא שמאז יש מי שמעוותים את המשמעות והפוטנציאל שטמונים במהלך. כי מפלגה אפקטיבית שכזו עתידה לשנות את כללי המשחק מהיסוד. היא משקפת סנטימנט ציבורי עמוק, שיספק מענה ל־15 עד 20 מנדטים שהפכו מזה זמן ליתומים פוליטיים. אבל גם אם תגיע רק ל־6 מנדטים, נציגיה יעצבו מחדש את השדה הפוליטי. הם ירסקו את חומות האיוולת של שני המחנות, ויעצבו את טובת האומה במקום את האינטרסים של השחקנים הפוליטיים.
מירי רגב: "אילולא המריבות המיותרות של אדלשטיין - היו אלפי חרדים בצה"ל"
בסיס המהלך ניצב על שלושה אדנים: הראשון - תפיסת העולם שמכונה בטעות "ימין" ומאפיינת את מרבית הציבור מאז 7 באוקטובר. בין היתר, היא שוללת לחלוטין מדינה פלשתינית, מעודדת את ההתיישבות בכל חלקי הארץ, ומחייבת להיות חזקים, עצמאיים ומפוכחים. לא עוד חזונות שווא והונאה עצמית כמו אוסלו, ההתנתקות ומזוודות הכסף.
העיקרון השני מחייב שינויים ורפורמות במערכת המשפטית וביחסים בין הרשויות, ומחייב לאפשר לכנסת לחוקק ולממשלה לשלוט. אבל הוא גם קובע שאסור שאף אחת מהרשויות תשלוט ללא מצרים באחרות. ואכן נדרשת רפורמה, אבל כזו שתיעשה בתבונה, בממלכתיות, ממטרות טהורות ומבלי לרסק את המדינה.
העיקרון השלישי קובע שתוקם קואליציה רק על בסיס גורמים ציוניים ומי שלוקחים חלק שווה בחובות הלאומיות. העיקרון הזה יטיל וטו על המשוואה הנוכחית מול הציבור החרדי, ויקבע בפשטות שזכויות ניתנות רק למי שנושא בחובות. במקביל, יידחה כל ניסיון להסתמך על קולות של ערבים לא ציונים.
הדיווחים על המפלגה הזו התערבבו השבוע בידיעות ובניתוחים על שחקנים אחרים המנסים לבנות מסגרות חדשות, מבני גנץ ועד חילי טרופר ואחרים. המדווחים ציירו מעין גוש חדש, בטעות או בזדון - גוש שמטרתו היא קואליציית אחדות. אבל אין קשר בין המהלכים והשחקנים השונים שחוברו להם יחדיו בהבל פיהם של הפרשנים, הם גם לא מתחרים על אותו אלקטורט. בני גנץ, למשל, הוא איש מצוין, אבל מעולם לא היה מצוי בימין האידיאולוגי וגם לא בין שוחרי ניפוץ המשוואה מול החרדים. גם חילי טרופר הוא ישראלי טוב, אבל אין לו קשר לאג'נדה ולמהלך המהפכני. הוא לא שותף לתפיסת העולם המכונה ימין, שמגלמת היום סם חיים לאומי. מקומו הטבעי מצוי במחנה איזנקוט/בנט.
לא אחדות - עקרונות משותפים
המפלגה המהפכנית החדשה אינה מפלגת אחדות, וזו לא מטרת העל שלה. היא מפלגת עקרונות - שמי שיסכים לכונן קואליציה על בסיסם, ברוך הבא. ואין חיבור עם מי שיסרב ולו לאחד העיקרים. לא עם מי שחותר למדינה פלשתינית וחנק ההתיישבות ביו"ש, ולא עם מי שרוצה לשמר גוש פוליטי עם החרדים, תוך סירוב לנפץ את העולם הפריבילגי שלהם. אם כי סביר להניח שהמנדטים הקריטיים שיופקדו בידי מפלגת המהפכה, ימנעו משני הגושים, זה של נתניהו וזה של יריביו, יכולת להקים קואליציה עצמאית. וכך תוכל המפלגה לכפות את שבירת הגושים, לחבר את מי שישכיל לעלות לסיפון האידיאולוגי המשותף. כי האמת היא שהעקרונות המשותפים לרוב הציבור בארץ רחבים בהרבה מסך המחלוקות, במיוחד מאז התפכחות אוקטובר.
הצהרתו של יולי אדלשטיין לפני כשבוע נעשתה בחיבור עם קבוצה משמעותית של אנשים טובים. ביניהם פוליטיקאים ואנשים מהשורה, שהתגייסו לשדה הציבורי. בין היתר, הוזכר שמם של איילת שקד, שמחוברת למהלך, וגלעד ארדן, שעדיין לא ברורה כוונתו. אבל ברקע נמצאת קבוצה משמעותית של ישראלים מסורים, ביניהם הרב בני קלמנזון - נשיא ישיבת עתניאל ומי ששני בניו נחלצו לעזרת קיבוץ בארי ב־7 באוקטובר, הצילו רבים, אבל אחד מהם - אלחנן, לא חזר. ביניהם שחקנים רבים אחרים, עם כיפה ושביס ובלעדיהם, מי שנקעה נפשם מהאיוולת של שני הגושים ומחפשים נתיב חדש.
חשוב מאוד שכל מי ששותף לדרך האידיאולוגית הזו יחבור לאותה פלטפורמה, כך דדי שמחי וכך עופר וינטר, אם הם אכן על אותה משבצת רעיונית. זה לא זמן לאגו ולטעויות בניווט, זה זמן למהפכה - למפלגה שתחולל את הנס, עבור כולנו.
ללמוד מארדואן
מסע החנופה של דונלד טראמפ בבירת הסולטן ארדואן העלה חששות מוצדקים מפני הנשיא האמריקני, שנסקרו בהרחבה. ממכירת ה־F-35 ומנועי המטוסים, דרך ההתעלמות ממכונת ההסתה האנטישמית של ארדואן ועד חיזוק הציר הסוני האנטי־ישראלי החדש. השבוע ברור מכל עד כמה דונלד טראמפ ואנחנו לא באמת על אותו הדף. אבל התבטאויות ומהלכים נוספים שלו מעוררים דאגות גדולות יותר, ומחייבים היערכות חדשה.
כך אמירת טראמפ באנקרה שהוא חושב שישראל רוצה לסגת מלבנון, כך המשך ההתבטאויות הפטרוניות והזלזלניות כלפי ראש הממשלה נתניהו, נוסח ההצהרה שהוא הבוס וביבי יעשה כל מה שהוא רוצה. כך גם האמירה המופקרת, שלפיה אם הוא לא היה חבר של ארדואן, טורקיה היתה תוקפת את ישראל במלחמה האחרונה. בד בבד התפרסם כיצד היה זה ארדואן שטרפד את המתקפה הקרקעית של הכורדים נגד איראן, מנצל את קשריו עם החבר טראמפ, ואולי מציל בכך את משטר האייתוללות.
השבוע, מול תקיפת אונייה של חבריו הקטארים ואינסוף שלטים איראניים שקראו לערוף את ראשו, התעורר הנשיא האמריקני מנשיקת ההזיה של סגנו ואנס, מי שהוביל בעבורו את הסכם הכניעה מול איראן. אבל אי אפשר לדעת מה יאמר ומה יעשה מחר או בעוד שבוע. מה שאפשר לקבוע הוא שאסור לסמוך ולהסתמך עליו. וכמובן, אסור לציית לו באופן אוטומטי.
חמור לא פחות - בעוד העיניים נשואות לאיראן ולאנקרה, שלוחיו של דונלד טראמפ המשיכו לנסות לקדם את השלב הבא בהזיית 20 הנקודות של עזה. אותו חבר קרוב, ארדואן, יחד עם חברים נוספים מקהיר ועד דוחא, ממשיכים לבשל בקדחתנות את המהלך שיסגור עלינו בדרום. אותו ויתור של חמאס על השלטון האזרחי שעליו הוכרז השבוע, לצד הכתרת "ממשלת טכנוקרטים" מדומיינת, הם תוצר של שיחות עם חמאס שמתנהלות זמן רב, במטרה להציג התקדמות ולדרוש נסיגה ישראלית מיידית. לכך מצטרף הלחץ שמפעילים מהסביבה של הנשיא האמריקני להקים פרויקטים אדירים של בנייה בתוך השטח הצהוב, למשל 60,000 יחידות דיור בדרום הרצועה, מבלי שחמאס התפרק מהנשק, וממשיך לבנות את האיום עלינו.
השורה התחתונה היא שאם למדנו לקח נוסף השבוע באנקרה, הוא עד כמה חייבת ישראל להתנהג קצת כמו רג'פ טאיפ ארדואן. די להתכופף ולהתרפס מול ארה"ב, כך לא משיגים דבר.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו