לא איזנקוט ולא וינטר: הרשימה החדשה שבלעדיה אין ממשלה | עמית סגל
סקר של מכון "קנטאר" ו"היום" חושף את הפוטנציאל של ארדן, אדלשטיין וכחלון – עם תמיכה מפתיעה שחוצה מחנות פוליטיים והופכת מפלגה כזו ללשון המאזניים של הקואליציה הבאה
״מה עשית? זה כמו לחם בפיתה״. זו אולי סיסמת הבחירות החריגה ביותר שהייתה בישראל אי פעם, של הדרך השלישית ב-1996. היא הציעה: למה להצביע לפרס או לנתניהו וגם למפלגות הגוש שלהם, תן את הקול לנו ואנחנו נשב עם המנצח ונמרכז אותו: אם הוא ימני נשמאיל אותו, אם שמאלני – ניימן אותו.
שלושים שנה אחרי, שוב דרך שלישית: שורת אישים, רובם לא מליגת העל של הפוליטיקה, משתעשעים ברעיון להקים מפלגת מרכז. ליתר דיוק: מפלגת ימין אבל כזו שלא תשב עם החרדים ולא עם הערבים. לא תומכת בנתניהו אבל גם לא פוסלת.
>>בחירות 2026 לכנסת ה-26 | סקרי מנדטים, מפת הגושים ועדכונים<<
שאלת השבוע מגלה שעשרים אחוז מהציבור חושבים או בטוחים שיצביעו למפלגה כזו אם תורכב ממי מהאישים הבאים: ארדן, שמחי, אדלשטיין, כחלון ואחרים. התמיכה מתחלקת כמעט שווה בשווה בין תומכי הקואליציה והאופוזיציה בבחירות האחרונות, אבל הקולות יבואו ברובם מאלה שמתכוונים להצביע לגוש רק לא ביבי, מכיוון שרבים מהם הם בדיוק הקולות של מאוכזבי הממשלה שכרגע חונים כמו בקניון: ישר וביחד.
אין הפתעות גם בפילוח: זו תהיה מפלגה עם קהל ציוני-דתי בייצוג יתר, כי יותר מרבע מבוחרי המגזר חושבים או בטוחים שיצביע לה.
אז איך מתייחסים לנתון? מצד אחד, רק הקולות שבטוחים כבר מעבירים מפלגה כזו את אחוז החסימה. מצד שני, כשמפלגה היא עדיין רעיון ולא אוסף אישים עם ססמא ופתק, כל אחד מדמיין אותה כטוב שבחלומותיו. אבל בחיים האמיתיים, בסוף לא כל האישים האלה יתמודדו בדיוק כמו שרוצים המצביעים. מצד שלישי, הפוטנציאל של אלה שחושבים שכן הוא אדיר.
בקיצור, השמיים הם הגבול אבל גם חבטה כואבת בקרקע היא אופציה. באופן אבסורדי, אין הבדל יוצא דופן בין שתי האפשרויות. מפלגה כזו, גם אם תעבור בקושי את אחוז החסימה ותקבל ארבעה מנדטים, עדיין תהיה כזו שבלעדיה אי אפשר להרכיב ממשלה. הציבור בכל מקרה מצהיר שהוא רוצה מפלגה כזו.
