אל תקטינו את ההישגים: מה השתנה מאז 7 באוקטובר

1. כך, בחוסר אחריות היסטורי, חלקים בתוכנו שכחו מה היה בלבנון עד לא מזמן, כיצד נרתענו ממלחמה נגד חיזבאללה. בשערי העיתונים פורסמה אז מודעת אזהרה מפני 15 אלף הרוגים בקרבנו, חלילה. עכשיו צה"ל נמצא עמוק בשטח לבנון, מרחיק את האיום הישיר על יישובי הצפון ומפרק את תשתיות הטרור. מחיזבאללה נותר צל חיוור של שולחי כטב"מים ופעולות ספורדיות. הארגון, שנהנה מחסותה של איראן, מתגונן מפני הלבנונים, הרואים בו איום על חייהם.

וראו זה פלא: ההסכם עם לבנון משאיר את ישראל בדרומה ולא דורש את נסיגתנו. זה הישג מדיני מיוחד וחסר תקדים. נכון, תהיינה בעיות ביישום ההסכם, אבל הלחץ הבינלאומי נרגע במידה מסוימת, ואיראן כשלה בחיבור בינה ללבנון. מצד מידת היושר, האם לא מגיעה מילת שבח לקברניטים, ובראשם רה"מ נתניהו?

הנה גיסו של חסן נסראללה: "כל מה שחיזבאללה עבר במשך 40 שנה זה דבר אחד, וסיפור הביפרים זה דבר אחר לגמרי. זה לא היה אותו נסראללה. כשאמרו לו מהו מספר הפצועים ומהו סוג הפציעות, הוא הפך לאדם אחר... הפסיק לאכול... החשיב זאת כסוף העולם. בואו נהיה מציאותיים: זו חדירה שנרשמת לזכות הישראלים, ואנו מודים בה... הוא לא יכול היה לשאת את מה שקרה עם הזימוניות, ואת מה שקרה ליכולת הצבאית של חיזבאללה, שנעלמה כלא היתה".

2. זו הודאה בתבוסה. ניצחון נמדד בשינוי תודעת האויב ובמצבו. במשך שנים נסראללה ביזה אותנו והפך לזיכרון עלוב. מחילול השם לקידוש השם. אני נזכר בקולות שהתנגדו אפילו לכניסה לרפיח, שלא לדבר על מלחמה בלבנון, ובסוריה, בוודאי מלחמה מול איראן.

מותר להודות בטעות. ההתנגדות להרחבת המלחמה קשורה לקונספציה הישנה, שהצדיקה מלחמה רק בתגובה להתקפה עלינו וראתה בכל התקפת מנע התגרות מיותרת. האם קודם ל־7 באוקטובר ישראל יכולה היתה לצאת למלחמה כדי להכריע את חמאס? התשובה ברורה. אם תוך כדי המלחמה, לאחר שהתבררו זוועות 7 באוקטובר והאיום הקיומי על ישראל, עדיין רבים בממסד הביטחוני והמדיני אחזו בעמדה שאסור להרחיב את הלחימה - אפשר להניח כיצד היו מגיבים לפני שחמאס ירה טיל אחד.

3. שנות המלחמה שינו את תפיסת הביטחון: די בכוונות טרור מצד האויב כדי שנתקוף במטרה להשמיד את התעצמותו. תפיסת קיר הברזל של ז'בוטינסקי, כפי שניסח אותה עוד ב־1923, דיברה על שינוי תודעת האויב למצב שבו הוא יפנים כי אינו יכול להכניע את ישראל. מה שעשינו לחמאס, לחיזבאללה, לסוריה ולאיראן שינה את כללי המשחק ואת מצבנו, והדהד ברחבי המזרח התיכון ובעולם.

וכה אמר נעים קאסם, יורשו של נסראללה: "אם אני רוצה להשוות בין כוח ההתנגדות (חיזבאללה) לכוחה של ישראל, ולהגיד שאני מתכוון להביס את ישראל... אז אני לא דובר אמת. זה בלתי אפשרי שהכוח של ההתנגדות יביס את הכוח של ישראל, כוח צבאי מול כוח צבאי". כך נראית תבוסה תודעתית.

ועוד שינוי בהתנהלותנו: על איום בהשמדתנו משלמים לא רק בחיסול האיום, אלא גם בלקיחת שטח. זה הכלל העתיק במזרח התיכון שלא השתנה - רק תפיסת שטחי אדמה שמהם יצאו התוקפים תבהיר לאויב שזה יהיה המחיר גם להבא.

4. אחרון: במקומות מסוימים עדיין מהרהרים בהקמת מדינה פלסטינית כפתרון לסכסוך. היהודים הם עם אופטימי, לעיתים עד כדי הפקרות. במרחק כ־15 ק"מ ממרפסת ביתי שברחובות נראית העיר מודיעין, כ־200 מטרים מעל פני הים. מאחוריה מתנשאת שדרת ההר המרכזית, כ־20 ק"מ ממודיעין, ובפסגתה העיר רמאללה, בגובה של כ־900 מטרים. לעומתה, עזה נמצאת בגובה פני הים. די בזה.

מדינה פלסטינית עצמאית תהיה "עזה על סטרואידים" בעמדת שליטה טופוגרפית מעל למרכזי האוכלוסייה הגדולים שלנו. זו אינה השערה, אלא ודאות.