"עוד שאלות מעניינות, מי מממן את השיירות האלה, למשל. זו גם שאלה". כך חתמה יונית לוי את האייטם שעסק בצפי לחסימות כבישים בהפגנת החרדים מוקדם יותר השבוע, במהדורה המרכזית בחדשות 12. זו אכן עוד שאלה מעניינת.
למעשה, זו תמיד שאלה מעניינת. מי מממן הפגנות? מי מארגן אותן? איזה מנגנון מוציא לרחובות, לכיכרות, לכבישים, המוני מפגינים? איזה מערך לוגיסטי לוקח אחריות על התיאומים מול המשטרה, כוחות ההצלה, הרשויות המקומיות? מי משנע מפגינים, מי מוביל ציוד, מי נותן את ההוראות ומנצח על האופרציה? שאלות כל כך בסיסיות, ויש לשמוח על כך שסוף־סוף הוחלט לשאול ברצינות ביחס לתסיסה החברתית במדינת ישראל, שהפכה בשנים האחרונות לאימפריה שוקקת של הפגנות ומחאות.
היד הנעלמה, והשאלה הנעלמת
השאלה היא, כמובן, ביחס למחאתו של מי נשאלות כל השאלות האלה פתאום. שהרי במשך עשרת חודשי המחאה נגד הרפורמה המשפטית, כמעט לא עלו "עוד שאלות מעניינות". הנחת העבודה הקוסמית היתה שיד טרנסצנדנטלית עלומה ירדה מן השמיים והניחה את הבמות, את מסכי הלד, את גופי התאורה, את ציוד ההגברה ואת המחסומים. ויד נעלמה אחרת שילמה מכיסה עבור כל הציוד הזה ואנשי המקצוע שהפעילו אותו.
ויד נעלמה אחרת היא זו שעיצבה, איירה, שלחה הזמנות, ארזה ופיזרה עשרות אלפי חולצות, דגלים, שלטי מחאה ושאר "מרצ'נדייס" - אביזרי צריכה - ששימשו את המחאות וסייעו ליצור את מופעי הראווה הגדולים, האסתטיים והממותגים כל כך. הכל פשוט הוטל שם בקרטונים כמו מן שהוצנח מן השמיים, ואיש אינו יודע, ואיש אינו שואל, מי שילם על זה, מי ארז את זה ומי הניח את זה. ובכלל, מי טיפל בכל כאב הראש הלוגיסטי של תיאום בין מעצבים, ספקים, מובילים ומפיצים? לא, צופים יקרים, הכל קרה מאליו.
ויד נעלמה נוספת כיסתה את הוצאות הפרסום. זה שהוקפץ לכם בפיד בפייסבוק או באינסטגרם, או זה שכיסה עמודים שלמים בעיתון הבוקר, במודעות ענק. הרבה. הרבה מאוד כסף צריך בשביל כל הפרסום הזה. ויד נעלמה אחרת (הרבה ידיים נעלמות יש פה), מסתורית במיוחד הפעם, פיקחה על הכל מלמעלה. יזמה, ניהלה, ארגנה. התכנסה, החליטה, פיקחה. וכמובן, גיבשה מסרים, ניסחה סלוגנים וקבעה אסטרטגיה תקשורתית.
אבל על כל האופרציה המורכבת, עתירת המשאבים הזו, הידועה כמחאת קפלן, שהמשיכה את "קריים מיניסטר" ו"כל מוצ"ש אצל היועמ"ש", ושהמשיכה בכובעים אחרים גם אחרי 7 באוקטובר, לא נשאלו "עוד שאלות מעניינות".
לא רק שהתקשורת לא שאלה, היא התגייסה בהתלהבות לקידום המחאות. הרבה יותר מהמצופה ממנה, במסגרת יחסי תקשורת־מחאה, שמתבססים על עקרון קח־תן: אתם תיתנו לנו אירוע חדשותי, ואנחנו נספק כיסוי לתביעה החברתית שלכם. פרומואים מוזיקליים לקראת ההפגנות, עם הבטחה ש"כתבינו פרושים בנקודות המחאה" ו"שידור ישיר מהבמה המרכזית". מסגור קריאייטיבי סוחף, בסגנון "מדינה במחאה" או "יום השיבוש יוצא לדרך" או "נאבקים על הדמוקרטיה". וכמובן, הפיכתם של מובילי המחאה לדמויות מבוקשות באולפנים, גיבורי כתבות מגזין מרגשות בסוף שבוע וכוכבי שערים במוספי העיתונים.
לא רק שהתקשורת לא חיטטה במיוחד במקורות המימון ובדרכי הפעולה של המחאות הגדולות, היא גם טרחה לטשטש את מחירן. כמה מהדורות נפתחו עם "זעקת השכנים"? כמה כתבות תיארו את הפיכת חייהם של תושבים בשכונת רחביה בירושלים, כיכר גורן בפתח תקווה או הנוסעים התמימים לעבודה בנתיבי איילון לסיוט? האם מישהו ניסה לאמוד כמה עלו לקופת המדינה ימי השיבוש? בכמה מסתכמות הוצאות המשטרה, בתקציב ובשעות עבודה, על אינספור ערבים ומוצאי שבתות שבהם לקחה המחאה בעלות על המרחב הציבורי? גם תופעות כמו השחתת רכוש, פגיעה בציוד, הסתה אלימה, פריצת מחסומים וביזוי שוטרים טושטשו, הוסוו, מוסמסו - ובלבד שלא יפריעו לפוטושופ שהתקשורת התנדבה לספק: מדובר במחאה ספונטנית, עממית, שלווה, פטריוטית ופופולרית מאוד. יש לגביה קונצנזוס. מלח הארץ ברחובות, ושאיש לא יעז לומר אחרת.
והנה מגיעה מחאת החרדים, ולפתע מתגלה שהאינסטינקט העיתונאי יכול להתעורר מול תופעות כמו מחאה. למשל, אפשר לשאול "מאיפה המימון" לשיירות הרכבים שיחסמו את התנועה - אף שלכל יצור תבוני ביקום ברור שמחאת החרדים היא משדר דל תקציב של טלוויזיה קהילתית, לעומת הפקות הענק ההוליוודיות של מחאות השמאל הרל"ביסטי.
ולא רק על המימון שואלים. פתאום מתמלאים המסכים ועמודי העיתונים בכתבות תחקיר אמיצות, שבהן מחרפים כתבינו את נפשם ו"מסתננים" למרתפים החשוכים שמהם מנוהלות האופרציות. חשיפה! "החמ"לים הסודיים" ו"מערך משלוחי המסרונים". ועוד חשיפה! "פקודות המבצע" ו"הנחיות הרבנים".
מחאה אזרחית ספונטנית? הצחקתם את התקשורת. הכל במחאות החרדים מצטייר כאפל, קונספירטיבי, סמוי ועברייני. "מדינה במחאה" ו"זעקת העם"? ממש לא: "מדינה בחסימה" ו"זעקת הנהגים". ומה עוד? "אנרכיה". "כאוס". שחור בעיניים, תרתי־משמע.
הדיכוי מתחיל על המסך
"זכותם להפגין", הסביר אמנון אברמוביץ' לעודד בן־עמי, שתהה מדוע המפגינים החרדים מטרידים את הציבור התמים בכבישים, במקום להפגין מול משרדי הממשלה וחברי הכנסת. "מחאה, עודד, צריכה להיות ככל האפשר כפופה לחוק - ולתכלית ראויה", ענה לו אמנון. "השאלה אם המחאה הזו היא לתכלית ראויה".
וזה המפתח להכל. אם התכלית "ראויה" לדעת ההגמוניה, חבילת הבסיס שלנו כוללת מעטפת תקשורתית אוהדת. ואם התכלית לא מוצאת חן, מובטח יחס תקשורתי חשדני ועוין, מהסוג שהתיאוריה של המחאה מכנה "דיכוי רך". הדגשת הנזקים של המחאה, יצירת פאניקה ציבורית מקיומה, תיאורה העקבי כתופעה שולית וסוטה, נלעגת ובזויה, עבריינית ומסוכנת.
הדפוס הזה, שאפיין גם את הסיקור התקשורתי למחאות הימין נגד ממשלת השינוי, שתמיד הוצגו כנלעגות או כמפוקפקות, בולט בהשוואה למחאות שהתקשורת אוהבת במיוחד. והוא מלמד לא רק על תקשורת מוטה, אלא על כך שעולם המחאה האזרחית בישראל הוא בבואה מצערת ומעציבה של יחסי הכוח הברורים בחברה הישראלית. החזקים, המקושרים, הנכונים, הקרובים לאליטה - מקבלים תעודת כשרות של "תכלית ראויה" וסיקור תקשורתי אוהד. מחאתם של "האחרים" - חרדים, מזרחים, ביביסטים, מתנחלים, אתיופים - תסומן כאיום חברתי ותדוכא ביד קשה - גם על ידי המשטרה ברחוב, ובעיקר על ידי התקשורת, אצלכם בסלון. 