שבע המילים של מגי טביבי שמוציאות את המתחרים מדעתם

אם לשפוט על פי מפלס החמיצות, הלעג והסרקזם באולפני החדשות של המיינסטרים התקשורתי, המרחב הציבורי בישראל ניצב עתה בפני איום תודעתי מסוג חדש. הוא מגיע בדמות מגישת חדשות רהוטה, ולא מתנצלת, שמדי ערב מאתגרת את הרוטינה וכללי הטקס של מהדורות השבט התקשורתיות, בעזרת נוסחה מהודקת וחסכונית של שבע מילים עתיקות מספר התהילים שלנו.

על פניו, העיסוק באירוע התקשורתי הזה נדמה כהיתפסות לזוטות ושוליים, ובאמת לא היה טעם להטריח בכך, אלמלא הרוח הדיכאונית שמנשבת באולפנים האחרים - רכבת הרים של חרדות ומועקה מתמשכת; פרשנים צופי שחורות, שלא פעם אינם מדייקים, ורנסנס תקשורתי של תנועת "אין לנו מה לחפש שם" (בלבנון). לאלה מצטרפת בגידת טראמפ בבעלת הברית שלו, ישראל, והפיכתה ל"נאשמת", במקום שהכניעה וההפכפכנות שלו יעמדו במוקד הדיון הציבורי.

כדאי אפוא להעיף מבט בפסוק המנחם מתהילים, שבו מגי טביבי מערוץ 14 בוחרת לחתום את מהדורת החדשות שלה: "הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו", ובהודיה לבורא עולם, על הניסים והנפלאות, שהוא עושה עימנו.

עבור רבים מאוד, המילים הללו הן כמים צוננים ביום שרב, דווקא במציאות שבה עייפות, חולשה, שחיקה ואף דמורליזציה משתלטות על השיח ומשפיעות על כוח העמידה של הציבור. לעומת זאת, בערוצים המתחרים לוקחים קשה את "אירוע התהילים" המתגלגל הזה (כבר שלושה חודשים) ומתייחסים אליו כפלישה יהודית עוינת למרחב ציבורי תקשורתי, שהם בעלי המונופול והאדונים הבלעדיים שלו.

לא הכלה של מורכבות. לא פלורליזם, לא סובלנות, וחלילה, לא ביטוי אמיתי לאמונה בבורא עולם שלמרות הכל - טוב ויהיה עוד יותר טוב, אלא לעג ציני (רביב דרוקר, מתן חודורוב ואחרים); "מחווה חלולה וקיטש חנפני" (טור ביקורת ב־ynet) ואף האשמות ב"מניפולציה רגשית" וב"טשטוש המציאות".

פרק בסדרה

תרשו לי אפוא להציע מבט אחר על התבהלה הזאת שפוקדת חלק מיושבי האולפנים: התגובות הכמעט היסטריות על "הודו לה'...", של משורר תהילים (דוד המלך) נובעות דווקא מהבנה שטביבי אינה מנותקת, ושמבקריה הם אלה שנשארו מאחור; מהחשש שהציבור משנה את כללי המשחק הישנים, שזהות יהודית הופכת עתה להיות חלק מהשפה התקשורתית, ואפילו מכך שאולי יהיו לדבר גם השלכות פוליטיות.

מגישי חדשות בערוצים אחרים נבוכים מטביבי ומהפסוק בתהילים, כי הם גדלו וגידלו דורות של עיתונאים על ה"כאן", ה"עכשיו" וה"מיידי". משפט תנ"כי, כמו זה שטביבי בחרה בו, לא בא להם בטוב, מכיוון שהוא דורש מהציבור ומהם להרים את הראש מהרגליים ולהביט על המציאות מלמעלה, וגם משום שטקסט כזה משדר תודעה יהודית נוכחת ומחייבת, ולא פעם נשען על המורשת היהודית כמקור כוח רלוונטי.

זו שפה אחרת מזו שהם דיברו אלינו כל השנים, ממש כפי שתפילות קולקטיביות של "הגומל" ו"שמע ישראל" מפי לוחמים בשדה הקרב - תפילות המשקפות אמונה בצדקת הדרך ונחישות לממשה - הן שפה שהוציאה בעבר חלק מהם מדעתם.

באולפנים שמתחרים בערוץ 14 ממהרים לתייג את אירוע טביבי כ"הדתה" וכהוזלה של טקסט תנ"כי. שם מסרבים להבין שבעיני מיליוני יהודים, הפסוק מתהילים הוא הרבה יותר תרבות ומסורת ושפה לאומית משותפת, מאשר דת, ושאחרי 7 באוקטובר הציבור מגלה מחדש טקסטים עתיקים, שלשום מגזר אין בעלות עליהם, ומוצא בהם עוגן להיתלות עליו בשעת צרה.

כששגריר ארה"ב בישראל, מייק האקבי, נשען אף הוא מעת לעת על טקסטים קדומים דומים, ואף מסביר ש"עם ישראל חי מעל חוקי הטבע וההיסטוריה הרגילים", קשה "לרדת" עליו. טביבי, לעומת זאת, היא "טרף" ומושא קל לצחקוקים ולהגחכה, אף שהיא עיתונאית ומגישה מקצועית ואינטליגנטית.

בארה"ב, חלוצת הדמוקרטיות המודרניות, מגישים בכירים בפוקס ניוז כלורה אינגרהם ושון האניטי שוזרים בליין־אפ שלהם, באופן קבוע, אמונה אלוקית, ומסיימים ב־"God bless you" או ב־"God bless America". איש כמעט בארה"ב לא לועג להם כפי שלעגו כאן לטביבי. רוב הצופים שם מבינים שהגשת אקטואליה אינה מחייבת כריתת אונה תרבותית, ואף רואים במשפטים הללו ביטוי של זהות, שייכות ופטריוטיות. דרוקר וחבורתו, לעומת זאת, לוקים בעיוורון רגשי, בניתוק ובהיעדר הבנה של הנפש היהודית־ישראלית, בפרט בימים אלה.

טביבי משדרת בעזרת המילים העתיקות מסר חד שזר ל"ריאל־ניוז" שלהם. הוא מבהיר שמה שקורה עכשיו איתנו, הוא פרק אחד בלבד בסדרה עשירת פרקים של "עם ישראל לדורותיו". טביבי מציעה לכולנו: פרופורציה ותקווה. "המילים העתיקות נותנות בי כוח. בקולות העתיקים אמצא מרפא", כתבה נעמי שמר ב"בדמייך חיי" שלה. טביבי עושה לכולנו נעמי שמר. מה מוזר או לא מובן פה?

הנוסחה של ארתור

לפני שנים, קבע יועץ הבחירות של נתניהו, ארתור פינקלשטיין, שהשסע העמוק בישראל אינו הפיצול המדיני הקלאסי של ימין ושמאל, אלא שאלת הזהות האישית. "בישראל", גרס היועץ שלא ידע מילה אחת בעברית, "קיימת שאלה אחת המנבאת דפוסי הצבעה: מה אתה יותר, ישראלי או יהודי? אם האדם שעומד מולך משיב 'ישראלי' - הוא מצביע שמאל; אם הוא משיב 'יהודי' - הוא מצביע ימין".

אלא שמאז, המציאות השתנתה. הנוסחה הדיכוטומית של פינקלשטיין, שהיתה אולי נכונה לשעתה, כבר פחות מדויקת. המחיצה נפרצה: העניין היהודי והרצון בחיבור בין אקטואליה והווה, לבין שורשים ומקורות יהודיים, חוצים מחנות פוליטיים וחודרים למפלגות ולמגזרים שונים. המעטים שעדיין נותרו תקועים עם הנוסחה של פינקלשטיין הם אנשי האליטה התקשורתית. אולי לכן הם רואים בערבוב בין פסוק מתהילים לבין אקטואליה, כמעט "חילול הקודש" ופלישה עוינת למרחב ולתחום השיפוט "שלהם".

מי שרוצה למצוא מסילות ללב הציבור היהודי בארץ, עם בחירות או בלעדיהן, צריך לחבק את הצבע היהודי במקום לנסות לברוח ממנו. בין שמדובר בצבע היהודי של החיילים שנלחמים למעננו, בין שמדובר בעולם התרבות שמשתנה אף הוא, ובין שמדובר בערוץ 14, שאינו חף משגיאות, אבל כאן - נוהג נכון. התקשורת לגווניה תלך בסופו של דבר בתלם הזה שנחרש עכשיו. זו רק שאלה של זמן עד שטביבי תהפוך ל"לא מעניינת", כי יהיו עוד "טביבות" ו"טביבים" רבים.