לא הרבנים ולא צה"ל: זה הכוח שמנהל את הקרב על הנשים בשריון

דבריו של שר האוצר בצלאל סמוטריץ' עלשילוב נשים ביחידות קרביותזכו לכותרות בולטות. כצפוי, תוך שעות הפך הדיון לעוד מלחמת תרבות ישראלית מוכרת. מצד אחד נשמעו קולות שראו בדבריו אומץ ציבורי. מן הצד השני נשמעו קולות שהציגו אותם כהוכחה נוספת לכפייה דתית. אלא שכמו במקרים רבים אחרים, הנושא עצמו כבר מזמן אינו ה־נושא.

הוויכוח אינו רק על נשים. גם לא רק על צה"ל.הוא על זהות, על כוח ועל השאלה מי מחזיק בסמכות להגדיר מהי גבורה, מהי אזרחות טובה ומהו הסיפור שהחברה הישראלית מספרת לעצמה. לכן הוויכוח על שירות נשים ביחידות קרביות מקפל בתוכו רבים מקווי השבר של החברה הישראלית: דת וחילוניות, מסורת ומודרנה, מגדר, לאומיות, שוויון וזהות.

אבל במובן עמוק יותר זהו מאבק על הכרה. על הזכות להשתייך. על הזכות להשתתף בהגדרת גבולות הקולקטיב הישראלי. כאן מתחילה הבעיה. הנטייה לחשוב שהחברה הישראלית מחולקת בין "טרלול פרוגרסיבי" ל"טרלול שמרני" מפספסת את השחקן החשוב ביותר בזירה. משום שהכוח המשפיע ביותר על השיח הציבורי כיום כבר מזמן אינו אידיאולוגיה, הוא אלגוריתם.

הטרלול הפרוגרסיבי קיים. הוא מופיע כאשר כל הסתייגות הופכת מייד להוכחה לבורות או לעריצות. הטרלול השמרני קיים גם הוא. הוא מופיע כאשר כל שינוי הופך לאיום קיומי. אבל שני סוגי הטרלול הללו אינם הסיפור המרכזי. הם רק חומר הגלם.

הטרלול האלגוריתמי

הטרלול האלגוריתמי הוא הסיפור. כי האלגוריתם אינו שואל מי צודק - הוא שואל מי יעורר יותר תגובות. הוא לא מתגמל מורכבות אלא קיטוב, לא טיעון אלא זעם, לא דיון אלא דרמה. התוצאה היא שבני אדם מפסיקים להיות בני אדם והופכים לסמלים. הלוחמת הופכת למניפסט פמיניסטי, והדתי הופך לקריקטורה של כפייה דתית. ומה לעשות שהאמת מורכבת יותר.

אפשר לחשוב שנשים צריכות לקבל הזדמנות שווה להשתלב בכל מסגרת צבאית שהן רוצות ויכולות. אפשר גם להבין שהציבור הדתי־לאומי מחזיק בסט ערכים אחר. אפשר להעריך נשים שפורצות גבולות. אפשר גם להעריך ציבור שמגשים שירות קרבי משמעותי, תוך שהוא משלב חרב ותורה. אלה אינן בהכרח עמדות סותרות, אבל הן עמדות שקשה להחזיק בעידן שבו המורכבות כמעט שאינה זוכה לחשיפה.

לפני שהפמיניזם הפך למלחמת תרבות, הוא ביקש דבר בסיסי: כבוד. הכרה. הזכות להישפט לפי יכולות ולא לפי סטריאוטיפים. אלא שבדרך איבדנו את הכבוד הזה. לא רק כלפי נשים, גם כלפי דתיים, וכלפי כל קבוצה שהפכה לדמות משנה במלחמת התרבות של מישהו אחר. ודווקא עכשיו, כשישראל מצויה במערכת בחירות סוערת מתמיד, והיא עדיין נלחמת על קיומה, לא תהיה זו בקשה מוגזמת להציג לנבחרים בהווה ובעתיד, ולפרנסי התקשורת: תכבדו את הציבור!

תציגו מורכבות במקום קיטוב, דילמות במקום כותרות, מידע במקום פוזיציה ודיון במקום דרמה. כי דמוקרטיה אינה רק הזכות לבחור ולהיבחר, היא גם הזכות לקבל מספיק כבוד, כדי להבין על מה ובמי אנחנו באמת בוחרים.