מה ייחשב לניצחון במלחמה עם איראן?

השיח הציבורי שלנו סובל משימוש לא מושכל במושגי יסוד. מלחמה שונה מקרב או מסבב במלחמה. ניצחון במלחמה שונה מהכרעה צבאית בסבב. במובן הנכון של המושג האסטרטגי ניצחון, ישראל ניצחה בשתי מלחמות בלבד: במלחמה עם הפלסטינים (לפני הקמת המדינה) בסתיו-אביב תש"ח בהנהגת בן־גוריון, ובמלחמה הרבה יותר ארוכה עם האימפריאליזם הפן־ערבי של מצרים בשנים 1979-1952 בהנהגת בן־גוריון, אשכול, גולדה, רבין ובגין.

ישראל שללה מהפלסטינים ומנאצר ויורשיו יכולת להגשים את שאיפות ההרס שלהם בעתיד הנראה לעין. זה המובן התָּקף של המושג ניצחון. הפלסטינים נוצחו צבאית ומדינית ב־1948. המצרים נוצחו כשאולצו לחתום על שלום נפרד עם ישראל ב־1979, בסתירה לסירובם עד אז.

נכון, ניצחון במובנו התקף אין משמעו שהצד המנוצח לא יוכל "לעולמי עד" לחדש את המלחמה - המצרים עלולים לחזור לסורם, ויש לכך סימנים מדאיגים; והמאבק ההיסטורי עם הפלסטינים על ארץ ישראל לא יסתיים, אלא כשתישלל מהם כל תקווה לעקור את מדינת היהודים. אבל מותר לקבוע ששאיפות ההרס של מצרים סוכלו עד כה, למשך עשרות שנים, ושל הפלסטינים עד אוסלו וההתנתקות.

לעומת זאת, אמנם ישראל הכריעה צבאית את המדינות שפלשו אליה ב־1948, אבל ישראל לא שללה מהן את היכולת להמשיך לפעול למען הגשמת שאיפותיהן העוינות. וישראל הכריעה צבאית את מצרים ב־1956, אך נאצר התאושש במהירות, מדינית וצבאית, והמשיך לאיים על ישראל. המלחמה בין ישראל למדינות ערב לא נגמרה - לא ב־1948, לא ב־1956, לא ב־1967 וגם לא בהכרעה הצבאית המרשימה של 1973, אלא רק כשמצרים אולצה בכוח צבאי ודיפלומטי לצאת ממעגל המלחמה ולהתכחש לשאיפותיה לארגן את מדינות ערב לשם כיבוש ישראל. לא היא ולא שאר מדינות ערב חזרו בתשובה מעוינותן - הן פשוט איבדו את יכולתן לממש אותה.

זה, ורק זה, יכול להיחשב ניצחון אסטרטגי. מה שקרוי מלחמת ששת הימים, כביכול ה"ניצחון" הגדול של ישראל, לא היה אלא הכרעה צבאית, אמנם מרשימה מאוד, באחד הסבבים במלחמת מצרים־ישראל. לראיה - זמן קצר מאוד אחרי ששת הימים פרץ הסבב הקרוי מלחמת ההתשה, שנמשכה עד 1970, וכשלוש שנים אחר כך סבב נוסף. לכן צריך להבין: הכרעה צבאית אינה זהה לניצחון, וסבב כשלעצמו,בין שמסתיים בניצחון ובין שבתבוסה, הוא לא מלחמה אלא שלב או חלק ממלחמה.

המחשבה מתבהרת כשמיישמים את ההמשגה הזאת במלחמה הנוכחית עם איראן. ראשית, היא החלה ב־1979, כשאיראן הציבה במרכז הגדרתה העצמית את האימפריאליזם האסלאמיסטי ואת הג'נוסייד בישראל. שנית, המלחמה תסתיים, ולא בתבוסת ישראל חלילה, רק כאשר המשטר האסלאמיסטי ייפול או ייאלץ להתכחש לזהות זו שלו בפירוק מיזם הגרעין והטילים שלו. שלישית, המבצעים עם כלביא ושאגת הארי אמנם דחו איומי השמדה, כנראה בשנים אחדות, אולם איראן אפילו לא הוכרעה בהם צבאית ובוודאי לא נחלה בהם תבוסה.

ארה"ב, תחת הממשל הכי פרו־ישראלי, הבהירה שהיא לא תפיל בכוח את המשטר האיראני, והפלתו בחתרנות של המוסד וה־CIA תהיה הפתעה משמחת, אך לא צפויה. האם ארה"ב תצליח לכפות על המשטר האיראני שינוי זהותי, שיתבטא בוויתור על מיזם ההשמדה ההמונית שלו? ארה"ב כשלה בזה מאז עצרה את מבצע שאגת הארי, ולא סביר שהדבר יצלח אחרי הסרת המצור מהמשטר, ואולי גם הזרמת כסף לשימושו.

לפיכך המלחמה לא נגמרה. הממשלה הבאה תתמודד איתה, אם כי בתנאים משופרים. השאלה היא מי ינהיג אותנו בהתמודדות. אסור שאלה יהיו מי שעשו הכל כדי שנעצור לפני רפיח, לבנון, סוריה ושני מסעות ההפצצות באיראן.