יו"ר מפלגת הציונות הדתית בצלאל סמוטריץ' הודיע כי צביקה מור, אביו של פדוי השבי איתן מור, יצטרף למפלגתו לקראת הבחירות. במקביל, המערכת הפוליטית רוחשת שמועות באשר להצטרפותם של הורים שכולים, או כאלו שנאבקו למען שחרור ילדיהם, למערכת הפוליטית.
במציאות הנוכחית, נראה ששורת מפלגות מבקשות לצרף "סלב מלחמה" שיפאר את רשימתן. האם השימוש שעושים הפוליטיקאים ואותם מצטרפים לפוליטיקה בטרגדיה האישית הוא ראוי?
מאז הקמתה של המדינה, וביתר שאת מאז 7 באוקטובר, אנחנו נדרשים לשלם מחירים קשים כדי להתקיים. במלחמות ישראל רבים מאוד איבדו את היקרים להם מכל. השכול, כמו גם המאבק לשחרורם של חטופי 7 באוקטובר, הוליד כמה גיבורים ישראלים חדשים. כאלו שפעולותיהם, או הדרך שבה נשאו את כאבם ושיתפו בו, הפכו אותם לסמל עבור רבים.
עם הזמן - או במקרה של החטופים, עם תום המאבק לשחרורם - כמה מהגיבורים הללו שבו אל חייהם ואל אלמוניותם. אבל יש מבין הגיבורים הללו שמבקשים לנצל את החשיפה לשם השתלבות במערכת הפוליטית.
באולפנים וברשתות ישנו קול ברור שמגנה את המגמה הזו. המקום והחיבוק שלהם זכו אלו שנאבקו למען שחרור בניהם ובנותיהם, או אלו שחלילה הקריבו את היקר להם מכל למען קיומה של המדינה, נובעים מהטרגדיה האישית שהם עברו. שימוש בחשיפה האישית הזו, והפיכתה לכלי לקידומם האישי במסגרת המערכת הפוליטית, הם דבר לא ראוי.
פוליטיזציה של הטרגדיה?
במידת מה, יש בכך ערבוב מזיק בין המקום המשמעותי והכמעט קדוש שהיה לשחרור החטופים ושיש לשכול בחברה הישראלית, לבין המערכת הפוליטית - שהיא ההפך הגמור מכך. יש בכך, אם תרצו, פוליטיזציה לא ראויה של הטרגדיה האישית.
אבל דומה שהתפיסה הביקורתית הזו, שיש בה היגיון ובעיקר אמוציות, היא פשטנית. ראשית, למרבה הטרגדיה, הקיום הישראלי מראשית הציונות ועד היום רווי שכול ומאבקים קשים. השכול הישראלי נוגע, כמובן ולפני הכל, במי שאיבדו את היקר להם מכל. החוויות משנות החיים נוגעות במי שנאלצו להיאבק. אבל דומה שמשמעותם של האסונות והאתגרים הללו עבור החברה הישראלית רחבה הרבה יותר.
במובן מסוים, רבים מהישראלים שמעורבים בהוויה היומיומית של המדינה, החברה וכאביהן מרגישים שהם חלק מהשכול ומ הכאב. וכשמדובר במאבק לשחרור החטופים - ישראלים רבים פעלו ללא לאות בשותפות מלאה עם המשפחות. על כן, לייצוג של הקול הזה בזירה הפוליטית יש מקום.
אבל חשוב מכך הוא ההקשר שממנו באו ושבו צומחים מועמדים כאלו. ייתכן שהטרגדיה האישית שהם חוו הובילה אותם לחשיפה ציבורית שהם לא היו זוכים בה אחרת. אבל משכך קרה, הציבור הישראלי גילה אנשים עם יכולות משמעותיות, כאלו שרלוונטיות גם בזירה הציבורית, שנסיבות החשיפה שלהן היו טרגיות.
אכן, חלק מאותם פוליטיקאים שבדרך ככל הנראה היו נותרים באלמוניותם לולא פקד אותם אסון, אבל משכך קרה - הם התייצבו להתמודד עימו בגבורה. נכונותם לעמוד בעין הציבור חשפה לא רק את מי שהם לנוכח האסון, אלא גם אנשים ונשים שיכולת ההתמודדות שלהם והפעילות שלהם מוכיחות שביכולתם להיות מנהיגים ראויים; שיש להם את התכונות הנדרשות כדי להוביל מאבקים גם בשדה הפוליטי.
טרגדיה אישית כשלעצמה, גם זו הנובעת מהקרבה למען העם והארץ, אינה סיבה לבחירה פוליטית. אבל הצורך בייצוג של הקול הזה במערכת הפוליטית - לצד האפשרות שמי שחוו אובדן מתגלים כראויים לתפקידים פוליטיים, אגב החשיפה שהביאה עימה הטרגדיה - הופכים את האפשרות לתת מקום לאנשים הללו ליד שולחן מקבלי ההחלטות לראויה, ואולי אפילו הכרחית.
ד"ר שוקי פרידמן הוא מנכ"ל JPPI, המכון למדיניות העם היהודי, ומרצה למשפטים במרכז האקדמי פרס
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו