"רצח באדישות" - האמנם? השאלות מאחורי רצח ימנו זלקה ז"ל

המקרה של רצח ימנו זלקה ז"ל עשוי לשקף פער בין תחושת הצדק הציבורית לבין גבולות המשפט הפלילי.

לפי כתב האישום, חבורת נערים התאספה ליד סניף פיצה האט שבו עבד זלקה. לאחר ויכוח, החבורה החלה לתקוף אותו באגרופים ובבעיטות. במהלך התקיפה הגיע אחד הקטינים כשהוא אוחז בסכין, נעמד בסמוך למוקד הלינץ' והמתין להזדמנות לדקור את זלקה.

כשהבחין כי זלקה הצליח להתנתק לרגע מהתוקפים - הוא ניגש אליו ודקר אותו במפשעתו בעוצמה. זלקה התמוטט, ושאר בני החבורה המשיכו להכותו בראשו ובגופו. הם עזבו אותו רק כשלא היה מסוגל עוד לזוז, גוסס, מבלי להזעיק עזרה.

הקטין שדקר הואשם בעבירת רצח באדישות, הדרגה הנמוכה במדרג עבירות הרצח. בעיני רבים בציבור, אישום זה נתפס כמקל מדי, שכן היתה ציפייה להעמידו לדין ברצח בנסיבות מחמירות. אך יש לזכור שגם במקרים המזעזעים את הציבור - התביעה כפופה לחוק, ולא להלכי רוח ציבוריים.

הרפורמה ששינתה את ההליך המשפטי

כדי לבחון אם החלטת הפרקליטות סבירה, יש להכיר את רפורמת עבירות ההמתה, שנכנסה לתוקף בשנת 2019 ושינתה את פני עבירות ההמתה בישראל. הרפורמה יצרה מדרג חומרה פנימי בין רצח בסיסי לרצח בנסיבות מחמירות. רצח בסיסי הוא המתה שנעשתה בכוונה או באדישות באופן ספונטני, ללא נסיבה מחמירה, והעונש בגינה הוא מאסר עולם כעונש מרבי, ולא חובה. לעומת זאת, רצח בנסיבות מחמירות הוא המתה שנעשית בכוונה או באדישות בצירוף נסיבה מחמירה, כגון תכנון מוקדם, והעונש בגינה הוא מאסר עולם חובה, למעט חריגים.

האישום בגין רצח זלקה ז"ל מעורר שתי שאלות מרכזיות: אחת - האם הקטין הנאשם פעל מתוך אדישות למותו של זלקה, או מתוך כוונה להמיתו? ושתיים - אם פעל רק באדישות, האם נכון היה להעמידו לדין בגין רצח בסיסי בלבד, ולא בגין רצח באדישות בנסיבות מחמירות?

רצח באדישות מתקיים כשהעבריין מודע לכך שמעשיו עלולים לגרום למוות, ולא אכפת לו שתוצאת המוות תתממש. רצח בכוונה מתקיים כשהעבריין פועל בכוונה לגרום למוות. רצח בכוונה נתפס כחמור יותר, בשל עוצמת האשמה, ההתנכרות לערך החיים ומסוכנות העבריין, והדבר מתבטא בענישה חמורה יותר. ייתכן שהפרקליטות העריכה שיהיה קשה להוכיח שהנאשם רצה להמית את זלקה בשל מיקום הדקירה, ולכן בחרה באישום של רצח באדישות ולא בכוונה.

אך גם אם נקבל שהנאשם פעל באדישות בלבד, עדיין עולה השאלה אם מדובר ברצח באדישות לאחר תכנון, המהווה רצח בנסיבות מחמירות (וייתכנו מקרים כאלה, הגם שאינם שכיחים, שכן לרוב התכנון יהיה תוך רצון להמית). לפי כתב האישום, הנאשם המתין עם סכין בידו לשעת כושר לדקור את זלקה, ורק אז ביצע את המעשה.

מצד אחד, לא היה תכנון מוקדם לפני הקטטה עצמה. מצד שני, לא מדובר בדקירה ספונטנית, אלא בהתנהגות המעידה על המתנה והחלטה מודעת לפעול ברגע מתאים. אכן, ברוב פסיקות העליון שבהן הורשעו נאשמים ברצח בנסיבות מחמירות בשל תכנון מוקדם, התכנון היה משמעותי יותר מבחינת רקימת התוכנית. עם זאת, כאן לא מדובר ברצח ספונטני, כגון הריגת אדם בלהט הרגע תוך ויכוח על חניה.

יש המנסים להקהות את הפער בין תחושת הצדק הציבורי לבין החלטת הפרקליטות, בטענה שאין משמעות להתלבטות הנ"ל כשמדובר בקטין, שכן ממילא לא חל עליו עונש מאסר עולם חובה. גישה זו שגויה. לסיווג העבירה יש משמעות מוסרית, תרבותית וחברתית עמוקה: הוא משקף את חומרת המעשה ואת עוצמת הגינוי החברתי כלפי העבריין. אין דומה הגינוי החברתי המופנה כלפי רצח בסיסי באדישות לגינוי הנלווה לרצח בנסיבות מחמירות. נוסף על כך, הסיווג מתאר באופן מדויק את חומרת מעשי העבריין, ועשוי להשפיע בפועל על רמת הענישה הסופית, בהתאם למדרג האשמה המוסרית המשתקף מן העבירה.

ד"ר רוזנברג הוא מרצה בכיר בפקולטה למשפטים הקריה האקדמית אונו