כשב"ניו יורק טיימס" משכללים את השיטות של גבלס

כשה"ניו יורק טיימס" הופך לנגד עינינו ל"דר שטירמר", זה ניוז. וכמאמר המוטו ההיסטורי של העיתון: "כל החדשות הראויות לדפוס". בשבוע שעבר, בתוך ימים ספורים, חצה ה"טיימס" את הגבול מסתם עיתון אנטישמי מהוגן של "הגברת האפורה", כפי שהוא מכונה, ל"דר שטירמר" - עיתון הרוכל בפרסומים בגוון של תעמולה נאצית.

אלא שהתגובה של ממשלת ישראל צריכה להיבדק היטב לפני שיוצאים לזירת הלוחמה המשפטית. ישנה הסכמה די רחבה שהדרכים לתביעה נגד הניו יורק טיימס סגורות בשל חסמים חוקתיים לטובת חופש הביטוי, בייחוד כשההתבטאות מכוונת נגד גופים מדינתיים.

עם זאת, עשויה להימצא זווית אחרת לתקיפה בהיבט המשפטי. בכל מקרה, אפשר וצריך להתחיל מחיבור דו"ח נרחב על דפוסי הכיסוי של העיתון בכל הקשור לישראל מאז מלחמת העולם השנייה, ובייחוד בשנים האחרונות.

בכתבה של הפובליציסט ניקולס קריסטוף בלט הדימוי האנטישמי של "כלבי אונס". דימוי זה בא להחליף את דמות הישראלי בחיה. קריסטוף יכול כמובן להתגונן ולטעון שלא התכוון לכך, אך ניתוח טקסטואלי - לא משפטי, כמובן - מבהיר היטב את הגישה.

בכל תקופה מוצאת האנטישמיות, הנאצית או הקומוניסטית, את הדימוי המתאים לה כדי להפשיט את היהודי מאנושיותו כהכנה לרצח. פעם אלו היו עכברים, לפעמים מקקים, ועכשיו כלבים.

עורף אסטרטגי לארגוני הטרור

קריסטוף עצמו הצטיין כבר בקיץ שעבר בקמפיין "ההרעבה", שתקשורת השמאל הבינלאומית מינפה לממדים מפלצתיים. "נסעתי פעמיים לכסות את הרעב בסודן ואני מסכים שצריך להקדיש לזה יותר תשומת לב", כתב אז, "אבל עזה מרגישה כעניין אישי בגלל הדולרים שאני משלם כמסים; וכסף המסים בעצם מממן הרעבה המונית שם".

פרופ' ריצ'רד צ'רי האמריקני הגדיר זאת במדויק: קריסטוף (ואחרים) לוקח בעיות תזונה שקיימות בעזה והופך אותן ל"הרעבה המונית", ובמשתמע מציג זאת כמדיניות מכוונת. אותו דבר קורה כעת בנושא הדיווחים על עבירות מין בבתי הסוהר: 14 עדויות באמינות נמוכה הופכות ב"ניו יורק טיימס" למדיניות רחבה של תקיפות מיניות נגד אסירים פלסטינים.

ה"טיימס", למרות שהודיע כי הוא מעניק גיבוי מלא לקריסטוף ולמרות הטענה שבוצע הליך של בדיקת עובדות, בחר שלא לפרסם את הכתבה כתחקיר חדשותי, אלא כטור דעה נרחב. ה"ניו יורק טיימס" הפך את עצמו לנשק נגד ישראל, למגינת ליבם של חסידיו ובעלי בריתו בארץ. הוא משמש עורף אסטרטגי לאויבי המדינה - בעיקר לארגוני הטרור הפלסטיניים, אך גם לחיזבאללה.

בלי הסיוע התעמולתי המתמשך של ה"טיימס" ושל ה"בי-בי-סי", להבות הסכסוך בין ישראל לערבים היו נמוכות בהרבה. הפמיניסטית הידועה פיליס צ'סלר, שהיא גם ציונית חמה, בדקה גיליון אחד של ה"טיימס" לקראת חג המולד לפני כשנתיים. היא מצאה בכל חלקי הגיליון 32 תמונות שנועדו לעורר רגשות אהדה וחמלה כלפי הפלסטינים בעזה כקורבנות.

הקיבעון האורווליאני של הגברת האפורה

כיוון שהטיימס מחשיב את עצמו ל"הוגן ומאוזן", פורסמה במקביל גם תמונה אחת של אם ישראלית המבכה את בנה. כמות המאמרים המוקדשים מדי חודש ומדי שבוע לישראל, גם בימי שגרה שבהם אין מלחמה, היא מעבר לכל פרופורציה. פרופ' צ'סלר מכנה את התופעה הזו "קיבעון אורווליאני".

קורא ה"טיימס" לאורך השנים מפנים את המסר שישראל וצה"ל הם סוג של מכה תנ"כית שנחתה על העולם - כמו משבר אקלים נצחי - ומי שנלחם נגדה, כנראה עושה משהו לטובת האנושות. מה שהשתנה בשבוע שעבר הוא הצטברותם של שלושה אייטמים שהגדישו את מנת האנטישמיות הרעילה.

הראשון, כמובן, הוא תוצרת הכתב ניקולס קריסטוף על מעשי אונס שיטתיים לכאורה. השני הוא רשימת 100 המסעדות האתניות הטובות בניו יורק – שבה לא נמצא מקום לאף מסעדה עם רקע ישראלי; ענף האוכל מבחינת ה"טיימס" הוא יודנריין גמור. והשלישי הוא תחקיר קונספירטיבי על פעילותה של ישראל מאחורי הקלעים של האירוויזיון. יש כאן כוונת מכוון ברורה: בואו נחשוף את היהודים. הם אומרים שהם בני אדם, אבל נראה שהם כלבים.

כתבת מעשי האונס יצאה כמובן בעיתוי מדויק, שנועד להלבין את פשעי המין של חמאס שנחשפו בדוחות על ה-7 באוקטובר. היא מסתמכת על מקורות שכבר הוכחו בעבר כבלתי אמינים לחלוטין, כולל עיתונאי שהוא פעיל חמאס וארגון ה-Euro-Med Monitor, שבראשו עומד פרופ' ריצ'רד פאלק האנטישמי שמגדיר את עצמו כיהודי.

מדובר כאמור בעיקר ב-14 עדויות. לשם ההשוואה, בארה"ב מוגשות מדי שנה כ-16 אלף תלונות על אונס בבתי הסוהר, ורק מעטות מהן נמצאות מבוססות. תזכורת: לפני כ-15 שנה יצא מחקר אקדמי ייחודי שבו חיילי צה"ל הואשמו למעשה בגזענות הפוכה; המחקר ביקש לבדוק מדוע חיילי צה"ל, כ"צבא כיבוש", אינם עוסקים באונס של נשים פלסטיניות כמצופה מצבא כזה. ההסבר המעוות שניתן שם: כי הם גזענים ונמנעים ממגע מיני כזה.

פרופ' פיליס צ'סלר (מחברת 'נשים וטירוף') מצאה כבר לפני מספר שנים במחקר שערכה, כי במחצית השנייה של שנת 2022 פורסמו לפחות 127 מאמרים בחלקו הראשון של העיתון שעסקו בישראל וביהודים. סטטיסטית, מדובר בחמישה מאמרים שליליים על ישראל בממוצע מדי שבוע - וכל זאת עוד לפני המלחמה, ורק בחלק אחד של העיתון.

"לפחות 95 אחוזים ממאמרי החלק הראשון מקובעים על 'היעדר המושלמות' של ישראל, שאותו הם מעצימים לממדי ענק המוצגים כזוועות", ציינה צ'סלר. היא מצאה כי המאמרים האנטי-ישראליים תופסים בממוצע כ-1,700 מילים, בעוד שמאמר ממוצע ב"ניו יורק טיימס" מכיל 622 מילים בלבד. המומחיות התעמולתית של ה"טיימס" כבר אינה בדיוק גבלסית וגם לא לניניסטית; זוהי תורה תעמולתית חדשה, בטעמו המר של קריסטוף.