מדים הם לא הנהגה: בלי גנרלים בבקשה

ישראל סובלת זה שנים מעיוות פוליטי עמוק: היא מבלבלת בין סמכות לבין הנהגה, ובין דרגות לבין תבונה.

פעם אחר פעם היא מביטה אל צמרת הצבא ומחפשת שם את ראש הממשלה הבא, כאילו דרגות על הכתף הן תעודת הכשר לשלטון אזרחי.

זהו אחד השיבושים החמורים של הדמוקרטיה הישראלית. לא משום שאנשי צבא פסולים בהכרח להנהגה, אלא משום שהחברה הישראלית איבדה את היכולת להבחין בין מי שיודע לפקד לבין מי שיודע לחשוב.

הנטייה הזו נולדה מסיבות היסטוריות מובנות, אך מזמן חדלה להיות מוצדקת.

ישראל צמחה מתוך אתוס ביטחוני, והצבא הפך בה ממנגנון הגנה למקור של יוקרה, סמכות ולגיטימציה. הדרגות נתפסות כאן לא כניסיון מקצועי אלא כהוכחה לאופי, לשיקול דעת ולמנהיגות. זו אמונה טפלה פוליטית. מפקד יכול להיות אמיץ, קשוח ומרשים, ובכל זאת להיות מנהיג אזרחי כושל. מי שידע לנהל מערכת היררכית תחת לחץ, לא בהכרח מסוגל להנהיג חברה חופשית, שסועה ומורכבת.

העיוות הזה נחשף ברגע הקבוע של הפוליטיקה הישראלית: קם אדם, בדרך כלל רמטכ"ל לשעבר, רומז שהוא שוקל להיכנס לפוליטיקה, ועוד לפני שפרסם רעיון, עמדה או רשימה הוא כבר זוכה בסקרים ל־10 או ל־15 מנדטים. הציבור אינו יודע מי ירוץ איתו, אינו יודע מה עמדותיו ואינו יודע אם יש לו תפיסת עולם, אך כבר מעניק לו אמון. די בשם, די בדרגה, די בהילה.

זו אינה בחירה פוליטית אלא כניעה אוטומטית לסמכות, וזה קורה משום שבישראל כמעט אין עוד מפלגות במובן הרציני של המילה.

אין מסגרות רעיוניות, אין עמוד שדרה אינטלקטואלי, ואין תנועות שמכשירות הנהגה לאורך זמן. יש רשימות. אדם מכריז על עצמו כמועמד, הסקרים מייד מנפחים אותו, ואז הוא מרכיב "נבחרת" כאילו היה מנהל ליהוק: גנרל, איש עסקים, פרצוף טלוויזיוני, דמות חברתית, אולי גם פרופסור לקישוט. לא מפלגה צומחת כאן אלא אודישן. לא אידיאולוגיה אלא מיתוג. לא דמוקרטיה מפלגתית אלא ריאליטי פרלמנטרי.

החלל הזה אינו מקרי. ברגע שמפלגות חדלות להיות מסגרות רעיוניות והופכות לפלטפורמות אישיות, גם מושג ההנהגה מתרוקן. כשהפוליטיקה מפסיקה לשאול מהי תפיסת העולם של המועמד ושואלת רק אם הוא "נראה מנהיג", ההנהגה מצטמצמת למופע של סמכות. מכאן קצרה הדרך להנחה המסוכנת שמי שנראה כמו מנהיג, גם ראוי להיות כזה. לא רק שהפוליטיקה הישראלית ויתרה על רעיונות, היא ויתרה גם על היכולת להבחין בין הופעת סמכות לבין כושר הנהגה.

אנשי צבא אכן מכירים היטב את כוחו של הכוח, אך הנהגה אינה נבחנת רק ביכולת להפעיל כוח אלא ביכולת לשפוט את גבולותיו.

איש צבא יודע מה כוח יכול לעשות. מנהיג צריך לדעת מתי אסור להשתמש בו, מה הוא משחית, ומה מחירו המוסרי והחברתי גם כשהוא מצליח. לכן הנהגה זקוקה לאנשים שבאים מעולמות הרוח, החינוך, המשפט, המחקר והתרבות. לא מפני שהם טהורים יותר, אלא מפני שהם מאומנים טוב יותר בסוג השיפוט שמדינה דורשת: להבחין בין כוח לצדק, בין אינטרס מיידי לאחריות היסטורית, בין פתרון מהיר להכרעה נכונה.

כל עוד ישראל תמשיך לבחור במי שיודע לתת פקודות, להקים רשימה ולהצטלם עם "נבחרת", היא תמשיך לייצר שלטון בלי הנהגה.

זו אינה רק טעות פוליטית - זו עדות לחברה שעדיין נמשכת לסמכות יותר משהיא מכבדת תבונה. דמוקרטיה בוגרת אינה בוחרת את המפקד המרשים ביותר ואינה מתרשמת מהופעת יחיד של רמטכ"ל בדימוס. היא בוחרת את האדם בעל שיקול הדעת הרחב ביותר.

עד שישראל לא תיגמל מהפולחן הזה, היא תמשיך להחליף מדים בחליפות ולקרוא לזה הנהגה.

ד"ר קותי שוהם הוא מרצה לפילוסופיה פוליטית ולמחשבה מדינית