"זו לא גזירת גורל" - המשפט נכון לנושאים רבים, אבל תקף במיוחד לנושא תאונות הדרכים. זה בידינו, בידי האוחזים בהגה.
אנחנו מזדעזעים בכל פעם ששומעים "הותר לפרסום". כל חייל הוא עולם ומלואו, ואנחנו אבלים. מרגישים שחלק מהנשמה שלנו הלך מאיתנו, עוקבים בנשימה עצורה אחר מסע ההלוויה ומנסים להכיר את הנופל מהסיפורים שמתפרסמים עליו. בוכים יחד עם המשפחה שעולה לשידור ברדיו ומספרת על הילד שהיה ואיננו.
בשבועות האחרונים אנו מתבשרים, כמעט מדי יום, על הרוגים בתאונות דרכים. על פצועים קשה, שמרגע התאונה ועד סוף חייהם יהפכו לנכים ברמות שונות. לצערי, אנחנו עוברים לסדר היום על עוד הרוג, הרוגה, הרוגים בתאונת דרכים. מתחילת השנה נהרגו בתאונות דרכים 145 אנשים. בשנת 2025, על פי נתוני הלמ"ס, נהרגו בתאונות דרכים 459 אנשים.
ההתייחסות להרוגים במלחמה ובתאונות דרכים שונה, אף שהתוצאה זהה. אובדן חיים. צעירים שטרם החלו את חייהם וייתכן שהיו מגיעים להישגים שהיו משנים את חיי האנושות כולה. מבוגרים שעמלו ויצרו ובנו משפחות - ובאחת הכל נגדע ונשאר רק געגוע.
קל להאשים את הכבישים, את השיפוצים הבלתי נגמרים בכבישים הבין־עירוניים והעירוניים. את היעדר החציצה בין מסלולים דו־סטריים בכבישים מרכזיים רבים. את התמרורים שלא אחת מטעים, ובשנים האחרונות גם את המלחמה הבלתי נגמרת. כן, אומרים המומחים, המתח הבלתי נגמר, תחושת אובדן הדרך והיעדר אופק לסיום, לצד הקיטוב בעם, מזינים את הנפש ברעל. הכעס והזעם וחוסר האונים מהמצב מתפרצים על הכביש.
לא אחת אני נתקלת בנהגים שנוהגים כאילו חשקה נפשם למות. חוצים נתיבים, נוהגים מעבר למהירות המותרת, מתמקמים מאחורי מכונית שנוסעת, לדעתם, לאט מדי, וצופרים את נשמתם כדי לזרז. נהגים שחושבים שמגיע להם ונדחקים בין מכוניות במקום לעמוד בפקק ארוך, אף שהם אלו שיוצרים את הפקק משום שהם מאיטים את הנסיעה בניסיונם "לגנוב" נתיב.
האשמה בתאונות תלויה לגמרי בגורם האנושי. ברגע שמקבלים רישיון נהיגה, ולאחר תקופה של מספר חודשים מועט שבהם נוהגים עם ליווי, מתיישב הנהג החדש מאחורי ההגה. האם הוא מבין שהונח בידיו כלי נשק אימתני? לכאורה, רק ארבעה גלגלים שמסיעים ממקום למקום. אבל בפועל, אם לא נוהגים במכונית נכון, אם לא נוהגים כראוי וכחוק - מקבלים למעשה ביד רישיון להרוג.
חינוך הוא ראשית הדברים. חובה על מערכת החינוך להקדיש מדי שבוע שיעור לחינוך לנהיגה נכונה. חובה על הורים לתת דוגמה אישית ולנהוג תמיד על פי חוק, בוודאי כשהילדים איתם במכונית. חובה מיוחדת מוטלת, גם היא במסגרת הדוגמה האישית, על ההנהגה שלנו. אלו שמאחורי הגה המדינה, שאמורים לנהוג אותנו לחוף מבטחים.
אסור לאף אחד לברוח מאחריות. היא מוטלת הן על אלו שאוחזים בהגה השלטון והן על אלו שמאחורי ההגה במכונית. קל לנו לזלזל באחריות שלנו, ועוד יותר קל להאשים את ההנהגה. יש מצב שאם כולנו היינו לוקחים ברצינות את ההגה שבידינו, הכל היה נראה אחרת.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו