האידיאולוגיה אבדה בין בנט 2021 לבנט 2026

חזרה בלתי פוסקת על המונח "תיקון" בכל הטיה לשונית עומדת במוקד המסרים של מפלגת "בנט 2026", והדבר ניכר גם בהכרזה על האיחוד עם יש עתיד:"צעד גדול לתיקון המדינה" הם בישרו, ובכותרת אחרת זה תואר כ"איחוד גוש התיקון". כאשר בנט הציג כמה מהמועמדים לרשימתו, הם הוצגו כ"נבחרת התיקון".

יממה לאחר האיחוד: המכשול הלא צפוי של נפתלי בנט ויאיר לפיד

מכיוון שעניינו המרכזי של האיחוד בנט־לפיד הוא בתיקון כשלים, כדאי להיזכר בשניים מהכשלים שבנט, העתיד להיות מוביל הרשימה החדשה, הנחיל למערכת הפוליטית: האידיאולוגי והמפלגתי.

מערכת פוליטית בנויה מרצפים אידיאולוגיים שונים בסוגיות הנתונות במחלוקת: דת ומדינה, כלכלה וחברה, שמאל מול ימין בתחום המדיני־ביטחוני, ועוד. המפלגות מסתדרות על פני הרצפים כדי לייצג עמדות ומדיניות רצויה. הבוחרים משקללים את עמדותיהם ביחס לסוגיות השונות ומצביעים בהתאם לכך. ללא שוק חופשי של דעות בשילוב מחויבות פוליטית בסיסית לאותן דעות, אין שום משמעות לתחרות המתנהלת בבחירות.

פוליטיקה מחייבת פשרות

ברור שפוליטיקה מחייבת פשרות, ובלתי אפשרי להגשים את כל ההבטחות. אולם גם במסגרת האילוצים והמגבלות מפלגה לא מוותרת על ליבת הזהות שלה, על הגרעין המהותי המגדיר את המפלגה. ימינה הפכה לבנט 2021 כאשר הפרה את המהות האידיאולוגית של המפלגה בישיבתה עם השמאל הרדיקלי ורע"מ. כאשר האידיאולוגיה מהבחירות נזרקת לפח, שוק הדעות שהוא הבסיס לדמוקרטיה נשבר.

הועלה הטיעון שהמהלך בוצע כביכול למען העם והמדינה. אם כך, מדוע לא לתת ללפיד את ראשות הממשלה כראש המפלגה הגדולה ואז לקבל תפקידים בכירים כמו משרדי הביטחון והמשפטים וליישם מדיניות ימנית? אלא שההישג האישי של ראשות ממשלה היה חשוב יותר מהאפשרות ליישם מדיניות ימנית במשרדים החשובים. סחיטת ראשות הממשלה אילצה להעביר את המשרדים החשובים למפלגות אחרות.

לכשל האידיאולוגי הצטרף הכשל המפלגתי. במערכת מפלגתית נורמלית יש מפלגות גדולות וסביבן גושים פוליטיים המתחרים ביניהם. המצב הזה מנוצל על ידי מפלגות ציר, שמתייצבות במרכז המפה כשחקן מפתח שבלעדיו לא תיתכן שום קואליציה לשום גוש. באופן טבעי, התגמולים המוצעים לשחקני המפתח הם גבוהים. כך קיבלו מפלגות קטנות את תפקידי המפתח של האוצר, הביטחון ועוד תגמולים מעבר לכוחן.

בממשלת בנט־לפיד נפל דבר בישראל. מפלגת הציר על הרצף ההרסני רק ביבי־רק לא ביבי, עם שבעה מנדטים בלבד, החמישית בגודלה, זכתה בראשות הממשלה. סביר להניח שממש עתה חלק מהשחקנים אומר לעצמו: מדוע לא אנחנו? אולי בפעם הבאה נמצא לא רק שניים אלא שלושה שחקנים שדורשים את ראשות הממשלה. ובכלל, אם ממשלת חילופים, למה שלא יהיו, כמו בכדורגל, כמה חילופים?

וכעת בואו נהפוך את התסריט של 2021, כדי להבין את עומק הצביעות וההתחסדות. נדמיין לרגע במקום בנט את מרב מיכאלי עם שבעה מנדטים, בדיוק כמו לבנט, עוברת צד ב־2021. תמורת הענקת הרוב לליכוד ולגוש הימין, כולל בן גביר, היא זכתה בתפקיד ראש הממשלה בממשלת חילופים עם נתניהו, שאמור להמתין לתפקיד מחצית הקדנציה.

ההסברים שלה יהיו שמדובר בהצלת המדינה מבחירות חוזרות ונשנות, בהחזרת מפלגת העבודה למעמדה ההיסטורי, ועוד הסברים בלשון זכר ונקבה מעורבבים.ות. הקוראים מוזמנים לדמיין את התגובות למהלך שכזה.

ובחזרה לימינו. בנט עוד עשוי ליפול לבור שהוא עצמו חפר בפוליטיקה הישראלית ב־2021. נניח רק לצורך הדיון שלמרכז־שמאל יהיה רוב כפי שנטען בחלק מהסקרים, וכן שמפלגת בנט־לפיד תהיה המפלגה הגדולה בגוש ואפילו בפער משמעותי.

אפשר כבר לדמיין איך שותפיו מסבירים לו שבנט 2026 זה הישג בהחלט יפה, אבל בוא, נפתלי, תהיה רק ראש ממשלה חליפי בשלב ראשון, כעת זמן "בנט 2021". ומבחינת ההוגנות, מדוע שלפיד עצמו לא יזכיר לבנט את החוב הישן מ־2021?