ניצחון בנקודות: הכרעה היא מושג מיושן?

מאז תום מלחמת העולם השנייה הזיכרון הקולקטיבי המערבי שבוי בקונספט של "ניצחון מוחלט". התמונה של כניעת גרמניה הנאצית או של חתימת הסכם הכניעה של יפן על סיפון ה"מיזורי" עיצבה את הציפייה שלנו ממלחמות: צד אחד מובס לחלוטין, צד שני מכתיב את תנאי השלום, והסדר העולמי משתנה בבת־אחת.

אך המציאות הגיאו־פוליטית של המאה ה־21, ובפרט המערכה של ארה"ב מול איראן, מלמדת אותנו שיעור הפוך: עידן ההכרעה הבינארית הסתיים. כיום ניצחונות לא מושגים ב"נוקאאוט", אלא בצבירת נקודות איטית ומתישה.

המערכה האמריקנית והישראלית מול איראן היא הדוגמה המובהקת ביותר לשינוי הזה. ארה"ב מוצאת את עצמה לכודה במלחמה של "נקודות" מול משטר האייתוללות. אין כאן פלישה קרקעית לטהרן, ואין ציפייה לכניעה רשמית. במקום זאת אנחנו צופים בלוח שחמט רב־זירתי, הבא לידי ביטוי במבצע צבאי קשוח עם אלפי מטרות, אבל מוגבל מבחינת תוצאת סיום. למעשה, כל פעולה צבאית היא רק עוד "נקודה" על לוח התוצאות. הניצחון במקרה זה אינו השמדת האויב, אלא גריעת יכולותיו.

הדפוס הזה חוזר על עצמו גם בזירה האירופית. כשרק החלה הפלישה הרוסית לאוקראינה פוטין חלם על הכרעה מהירה: כיבוש קייב בתוך ימים והשלטת משטר בובות. מנגד - המערב קיווה להתמוטטות רוסית תחת נטל הסנקציות.

כיום, יותר מארבע שנים לתוך המלחמה, ברור ששני הצדדים עברו למצב של "ניצחון בנקודות". המערכה הפכה למלחמת התשה איטית, שבה הישג נמדד בכיבוש שטח או בפגיעה כלכלית. אוקראינה לא תזכה לראות את רוסיה מתפרקת מחר, ורוסיה לא תצליח להכניע את הרוח האוקראינית. זהו מאבק על לגיטימציה, על נשימה כלכלית ועל אספקת נשק - משחק של שחיקה, ולא של הכרעה צבאית קלאסית.

גם אצלנו המאבק של ישראל מול הפלסטינים ממחיש את המציאות החדשה הזו. במשך עשורים ניסתה ישראל להשיג "הכרעה" - פעם באמצעים צבאיים נרחבים ופעם בתהליכי שלום דרמטיים. אך המציאות הוכיחה שהסכסוך הזה הוא לא בינארי.

ה"ניצחונות" של ישראל נמדדים במבצעים צבאיים, בשנות שקט, בבניית קיר טכנולוגי, או בסיכול מתמשך של תשתיות טרור. מנגד, הפלסטינים רואים ב"צומוד" (עמידה איתנה) ובניצחונות שלהם במישור הבינלאומי כצבירת נקודות במערכה ארוכת טווח. טבח 7 באוקטובר והמלחמה שבאה בעקבותיו החזירו לרגע לשיח את המונח "ניצחון מוחלט" - אך גם כאן ברור ש"היום שאחרי" לא יסתיים בטקס כניעה על סיפון ספינה אלא בניהול מורכב של מציאות פוסט־מלחמתית מתישה.

מה שמשותף לכל הזירות הללו הוא הירידה הדרמטית בכוחן של המעצמות הגדולות. בעידן שלפני הנשק הגרעיני והכלכלה הגלובלית המשולבת המעצמות יכלו להפעיל כוח ברוטלי כדי לכפות את רצונן. כיום הכוח הגדול הוא גם המגבלה הגדולה. ארה"ב ורוסיה מגלות שוב ושוב שהן ענקיות - אבל בלי רגליים מול שחקנים מדינתיים קטנים יותר, המנצלים את חוסר היכולת של המעצמה להפעיל את מלוא עוצמתה, מחשש למלחמת עולם או לקריסה כלכלית.

המעבר מניצחון של "הכרעה" לניצחון של "נקודות" דורש מאיתנו שינוי תודעתי. עלינו לזנוח את הפנטזיה על סוף פסוק ברור. הניצחון בעת הזו הוא היכולת להמשיך לשחוק, לשמור על חוסן לאומי לאורך זמן, ולדעת שכל הישג טקטי הוא רק עוד שלב במערכה שאין לה תאריך תפוגה. בעידן שבו המעצמות דועכות והשחקנים הקטנים הופכים למתוחכמים, הניצחון שייך למי שיש לו את אורך הנשימה הגדול ביותר לצבור נקודה אחר נקודה, בדרך ליתרון אסטרטגי שלעולם לא יהיה מוחלט, אך תמיד יהיה הכרחי.

ד"ר ניסים כץ הוא מומחה לתקשורת ולפוליטיקה