זהות על פני ערכים: הנוסחה הפוליטית שנתניהו פיצח - והאופוזיציה מפספסת

במשך אלפי שנים חג הפסח מציג את מה שנדמה לנו היום כתופעה חדשה, פוליטיקה של זהות שמסומנת בדם על המשקוף היא פוליטיקה מנצחת.

לא ערך אוניברסלי מכריע את המציאות, אלא הבחנה בין קבוצות. לא שוויון מופשט, אלא גבול ברור. החירות איננה ניתנת לכל, אלא נולדת בתוך קבוצה שמסמנת את עצמה ומבדילה את עצמה מאחרים, ורק לאחר שהזהות מתייצבת והגבול נמתח - יכולה להופיע גם שפה מוסרית רחבה יותר. לא להפך.

בעשורים האחרונים מתרחש שינוי עומק בתודעה הפוליטית העולמית. הפוליטיקה של ערכים אוניברסליים מפנה את מקומה לפוליטיקה של זהויות. במקום שפה של זכויות אדם והומניזם, מתגבשת שפה של קבוצות, מגזרים והבדלים.

מסיכת הכוח

השיח הציבורי אינו מבקש עוד מכנה משותף, אלא מדגיש ייחוד והבחנה. תהליך זה נובע בין היתר משחיקת האוניברסליות, שנתפסה לא פעם כמסווה לכוח, ומחולשתה לנוכח קולות עוצמתיים של מהגרים, להט"בים, מוסלמים ואחרים. הדרישה להשמיע קולות מובחנים הפכה את הזהות עצמה לעיקרון מארגן של הפוליטיקה.

הדרישה להשמיע קולות מובחנים הפכה את הזהות עצמה לעיקרון מארגן של הפוליטיקה. את הממשלה הבאה יקים מי שידבר בשפה וסמלים של פוליטיקת הזהויות

בתוך ההקשר הזה ניתן להבין את דמותו של בנימין נתניהו לא רק כשחקן פוליטי אלא כמנהיג של תקופתנו. הוא זיהה מוקדם את המעבר לפוליטיקה של זהויות והתאים את שפתו אליה.

לדוגמה, הביקורת שהשמיע על רעיון המזרח התיכון החדש של שמעון פרס אינה בהכרח שלילה של תרומתו, אלא הצבעה על שינוי עומק. החזון של פרס נשען על הנחה של ערכים אוניברסליים, אך המציאות הנוכחית מציגה אזור שמאורגן סביב זהויות לאומיות ודתיות, ולכן מחייבת קריאה פוליטית אחרת.

מי שאינו מכיר בשינוי הזה נוטה לראות בנתניהו גורם מקטב בלבד, אך בכך הוא מחמיץ את העובדה שמדובר בדמות מייצגת של היגיון פוליטי רחב יותר. גם מוסדות כמו מערכת המשפט וחלקים מהתקשורת ממשיכים לאחוז בשפה אוניברסלית, כאילו היא עדיין המטבע המרכזי בזירה המקומית והעולמית.

"בג"ץ החמץ" היה קו פרשת מים ליהודים רבים, שהבינו סופית ששופטי בית המשפט העליון מבקשים למחוק את הזהות היהודית ולהעדיף ערכים אוניברסליים. התקשורת הישראלית ממשיכה לדבר בשפה אוניברסלית ומחלישה את ישראל, משום שהיא אינה מתרגמת את המסרים למונחים של זהות, אינטרסים והשתייכות.

ערכים כלליים

הפער הזה בולט במיוחד בפוליטיקה המפלגתית. חלקים מן האופוזיציה ממשיכים לפעול מתוך הנחה שהציבור והעולם עדיין מגיבים לשיח אוניברסלי של זכויות ונורמות מוסריות.

אך כאשר הציבור חושב במונחים של ציוויים דתיים, מסורתיים וישראליים, השיח האוניברסלי מהווה איום, מרחיק את הבוחרים הפוטנציאליים ומפורר את האופוזיציה. מי שמבקש להחליף את השלטון, נדרש לתרגם ערכים כלליים לשפה של זהות, כלומר עיגון של רעיונות בתוך סיפור קולקטיבי ברור שמבדיל בין יהודים וישראלים לבין אומות העולם.

במקביל, בתוך החברה הישראלית עצמה, המפתח ללכידות איננו מחיקה של זהויות בשם ישראליות אחידה, אלא דווקא חיזוק הזהויות השונות כחלק מפסיפס ישראלי רחב יותר. הפוליטיקה של הערכים האוניברסליים כבר לא קיימת. מי שיקים את הממשלה הבאה הוא מי שידבר בשפה ובסמלים של פוליטיקת הזהויות (ראו את העוצמה של איחוד המפלגות הערביות).

זה הכוח הדומיננטי גם בזירה העולמית, וכמעט בלתי אפשרי לנצח בה באמצעות שפה שאינה מדברת את כללי המשחק שלה. כלפי חוץ, ישראל פועלת כישות זהותית ברורה - ודווקא כאן טמונה עוצמתה. מנהיגי המדינה צריכים להעצים את הייחודיות של הזהות הישראלית בלי לפחד מ"עם לבדד ישכון". אם נבין את כוחו של העיקרון הזה ונלמד לעבוד איתו ולא נגדו, נוכל גם לחזק את עצמנו מבפנים וגם לעמוד איתנים יותר מול העולם. רק אם נעמוד על הזהות המיוחדת שלנו, האוניברסליות תיתן לנו כבוד.

ד"ר קותי שוהם הוא מרצה לפילוסופיה פוליטית ומחשבה מדינית