חג הפסח כבר בפתח, ואיתו חוזרות המילים הגדולות: חירות, חופש, בחירה. אבל השנה, עבור לא מעט הורים, המילים האלה מרגישות רחוקות מתמיד. בתוך מציאות של אזעקות, חוסר ודאות ושגרה שמתפרקת שוב ושוב - יש משהו כמעט צורם בלדבר על חופש, כשבפנים הכל מכווץ, דרוך, על הקצה.
ובתוך המציאות הזו מתקיימים במקביל שני עולמות. העולם הפנימי שלנו עייף, מוצף, לפעמים חסר אחיזה. ומולו, העולם של הילדים - זה שאנחנו מנסים בכל כוחנו לשמור יציב, רגוע, "נורמלי".
אנחנו רוצים שהם ירגישו בטוחים. שיהיה להם רצף. שלא הכל יתפרק.
אבל הפער הזה, בין מה שאנחנו מרגישים לבין מה שאנחנו מנסים להחזיק עבורם - לא פשוט. הוא מעלה שאלות שמוכרות כמעט לכל הורה בתקופה הזו:
האם אני מצליח להגן עליהם? האם הם מרגישים את הלחץ שלי? ומה מכל זה יישאר איתם?
דווקא כאן, המבט הפסיכולוגי מציע זווית מעט אחרת - ואפילו מרגיעה.
מחקרים על חוויות של ילדים במצבי איום מראים דבר מפתיע: הם לא זוכרים רק את מה שקרה, אלא בעיקר את איך זה הרגיש. לא רק את המחבוא - אלא מי היה איתם בתוכו.
וזה רגע חשוב לעצור בו. כי הוא משנה את כל השאלה של חירות.
חירות, לפחות במובן הנפשי שלה, היא לא היעדר פחד. היא לא מציאות שקטה, ברורה, נשלטת. חירות היא היכולת להרגיש גם פחד, גם בלבול, גם חוסר ודאות - אבל לא להיות בהם לבד.
בשבועות האחרונים זה נוכח בכל מקום, גם בבתים וגם בקליניקות. ילדים שנראים "כרגיל": משחקים, צוחקים, נפגשים עם חברים. אבל מתחת לפני השטח, משהו בהם דרוך יותר, רגיש יותר. זה יכול להתבטא בהתפרצויות זעם, בריחוק, בהתכנסות. לפעמים הם שמים "שריון" קטן על הלב - ומצד שני, עדיין נשארים ילדים.
אחת הדוגמאות שעלו לאחרונה היא של ילד בגיל יסודי, שנע בין שמחה למשחק לבין כעסים עזים וריחוק. הוא מתקשה לווסת את עצמו, דוחה את אחיו, ולעיתים נדמה שהוא פשוט לא מצליח להכיל את מה שעובר עליו.
התגובה האינסטינקטיבית של ההורים היא לנסות להרגיע, להסביר, "לסדר" את המצב. אבל בפועל, מה שעוזר לו יותר מכל הוא משהו אחר לגמרי.
לא פתרון למציאות שאין עליה שליטה, אלא נוכחות. מבוגר שמסוגל להישאר איתו גם כשהוא סוער. לראות אותו באמת, בתוך המורכבות ולהגיד, בפשטות: אני כאן.
כי לא תמיד יש מה להסביר או לתקן. ולפעמים, דווקא שם מתחילה חירות מסוג אחר. לא חירות חיצונית, כזו שלא תמיד תלויה בנו, אלא חירות פנימית שנבנית בתוך קשר. היכולת של ילד להרגיש גם פחד וגם ביטחון, גם כעס וגם אהבה - כי יש מישהו לידו שמחזיק את כל זה יחד איתו.
אנחנו לא יכולים להבטיח לילדים שלנו מציאות קלה יותר, אבל אנחנו כן יכולים להשפיע עמוקות על האופן שבו הם יחוו אותה. האם זו תהיה חוויה של הצפה ובדידות - או חוויה שמתרחשת בתוך קשר, בתוך החזקה.
ובחג שמדבר על חירות, אולי זו החירות המשמעותית ביותר שאפשר להעניק השנה: לא עולם בלי פחד, אלא לב שלא נשאר לבד.
שרי גל רוזנבלום היא פסיכולוגית במיקוד קשר הורה ילד
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו