הדיון הציבורי בישראל על תפקוד התקשורת מתמקד כמעט תמיד בשאלות כמו מי היה הראשון לדווח, אם הוצגו העובדות במלואן, מי הפרשן שצדק ומי טעה. אך התקשורת לא רק מתווכת את המציאות, היא גם יוצרת אותה. זו היתה התובנה המרכזית של מרשל מקלוהן, שטבע את האמרה "המדיום הוא המסר".
בזמן מלחמה, המדיום התקשורתי פועל בעוצמה מלאה. שידורים רציפים, מבזקי חדשות, כותרות מתחלפות ופרשנים באולפן - כל אלה יוצרים תחושת דרמה מתמדת, דחיפות בלתי פוסקת ולעיתים גם חרדה קולקטיבית. גם כשאין התפתחות מהותית בשטח, המסך לא יכול להרשות לעצמו שקט - הוא חייב להמשיך לנוע. כך נוצרת מלחמה כפרפורמנס מתמשך, כאירוע צפייה, ולא רק כמציאות אסטרטגית.
אך מעבר למתרחש בשטח, חלק חשוב של המלחמה מתנהל בחדרים סגורים, והתקשורת כמעט לא יכולה לדעת דבר על המתרחש בהם. מגעים עקיפים עם ממשלת לבנון, תיאומים עם מדינות המפרץ וסעודיה ושיתוף מידע מודיעיני עם ארה"ב - כל אלה מתרחשים מטבעם מחוץ לטווח הראייה הציבורי. יוצא שדווקא האירועים החשובים ביותר נותרים סמויים, בעוד הדיבור הגלוי והזמין מתרחב וממלא את התודעה הציבורית. לא משום שיש יותר מידע חשוב, אלא משום שיש פחות ממנו.
כאן נכנסים חברי הפאנלים הטלוויזיוניים, המרואיינים ברדיו והפרשנים בעיתונות. הם ממלאים את הפער בין מה שמתרחש בפועל לבין מה שניתן לדווח עליו לציבור באמצעות ספקולציות, הערכות ועמדות על מה שצריך לעשות. אך הפרשנות נשענת בהכרח על הנחות מוקדמות, תפיסות עולם ונרטיבים קיימים, ובמיוחד אינטרסים של הפרשנים עצמם (ה"לשעברים"). כך, ניהול המלחמה בנסיבות מדיניות וצבאיות משתנות מוצג כדינמיקה של אינטרסים פוליטיים צרים, והחלטות תקציביות בשעת חירום הן "שוחד לשימור הקואליציה".
התוצאה היא שינוי עמוק באופן שבו החברה חווה מלחמה. במקום תהליך מורכב ולעיתים גם איטי, מתקבלת חוויה של רצף אירועים דרמטיים. במקום היררכיה של חשיבות, הכל נדמה דחוף באותה המידה. ובמקום הבחנה בין ידיעה לבין שמועה, נוצרת תחושה מתמדת של הבנה, גם כשהבסיס העובדתי דל. מכאן שהבעיה אינה רק במה שנאמר, וגם לא רק במי שאומר זאת, אלא גם במבנה הפנימי של התקשורת. המדיה מחייבת נראות מתמדת גם כשהמציאות נסתרת, ובכך נוצר בהכרח עודף של פרשנות על פני עובדות. במובן זה, גם תקשורת מקצועית וזהירה תיתקל באותו גבול.
מכאן שהאחריות מוטלת לא רק על העיתונאים או הפרשנים - אלא גם עלינו, כצרכני תקשורת וכאזרחים. עלינו להיות מודעים לכך שלא כל מה שנראה דחוף הוא בהכרח חשוב, ושלא כל מה שנשמע בטוח מבוסס על ידע מלא. נדרשת מאיתנו הבחנה מתמדת בין עובדה לפרשנות, בין ידיעה להשערה, ובין מה שנראה על המסך לבין מה שנותר מחוץ לו.
במובן זה, צריכת תקשורת ביקורתית אינה מותרות אינטלקטואליים, אלא תנאי להשתתפות אזרחית אחראית במציאות שבה הייצוג לא רק משקף את העולם, אלא גם מעצב אותו.
בזמן מלחמה, המציאות עצמה נעשית סמויה יותר, וכך הייצוג נעשה מוחשי, רציף ומשכנע יותר. לא משום שהוא מדויק יותר, אלא משום שהוא היחיד שניתן לראות. אך כשהייצוג התקשורתי נעשה לזירה המרכזית שבה מתעצבת התודעה הציבורית, הוא מתחיל להשפיע גם על מקבלי ההחלטות עצמם. החלטות עלולות להתקבל לא רק בהתאם להערכת המצב, או לטובת הציבור כפי שהיא נתפסת בעיני מקבליהן, אלא גם מתוך שיקול של האופן שבו יוצגו.
במובן זה, המדיום לא רק מעצב את חוויית המלחמה, אלא גם חודר אל תוך הדינמיקה שלה. וזה כבר מסוכן לכולנו.
ד"ר קותי שוהם הוא מרצה לפילוסופיה פוליטית ולמחשבה מדינית
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו