קול הגליל שנדם: פרידה מעופר מושקוביץ

המילים נכתבות ונמחקות. איך מסבירים מי זה פושקו. בגליל העליון לא היה צריך להסביר. כולם הכירו אותו. לא היה אפשר לפספס את עופר מושקוביץ - את השם הזה כמעט לא הכירו. פושקו, זה היה הכינוי של האיש גדול הממדים עם הקול הנוכח שאי אפשר לפספס ועם חיוך קבוע. הוא היה שם בכל הופעה, בכל אירוע ספורט. זמין, מקשיב, מתעניין באמת ומוכן לעזור. הרבה שיחות היו לנו על כדורגל, על תקשורת, על חקלאות ומים.

הכרתי אותו לפני 25 שנה, כשהתחלתי ככתב צעיר. מאז, דבר אחד לא השתנה. אם היה צורך במידע ממשגב עם, מתקשרים לפושקו. והוא תמיד עונה, לא משנה מה השעה או הנסיבות. תמיד מוכן לשתף פעולה, לספק מידע ולהעביר את המסר - אנחנו מהגבול לא זזים. ככה היה שנתיים שלמות במלחמה. פושקו המשיך לטפל במטעי האבוקדו. גם את אלו שנשרפו הוא נטע שוב.

אתמול בבוקר, מרגע שהחלו להגיע הדיווחים על פגיעה במשגב עם, פושקו היה הטלפון הראשון. הפעם, בשונה מתמיד, הטלפון צלצל והוא לא ענה. אף אחד לא הצליח להשיג אותו. גם חבריי העיתונאים וגם החברים מהגליל ניסו. פושקו לא ענה. זה כבר היה סימן רע. פושקו תמיד עונה. הוא העיניים והקול שלנו ממשגב עם.

חבר זיהה את הרכב ושלח הודעה. יש שלושה כאלה בקיבוץ, אחד מהם שלו. ככה זה בגליל העליון - כאן כולם מכירים את כולם, נפגשים באותם המקומות. אותם פרצופים מוכרים, אותן שיחות, ואותו פושקו שתמיד היה שם. חמוש במצלמה, בין הופעות לשידורים ברדיו קול הגליל העליון, שם דיבר על חקלאות עם עופר סיון. הוא לא רק תיעד - הוא גם היה חלק מהסיפור, חלק מהאנשים, חלק מהמקום. גלילי בכל רמ"ח איבריו. זה פושקו. אין צורך להסביר.

יש אנשים שנראים חסינים. כאלה שבטוח יישארו כאן תמיד. פושקו היה כזה. חלק מהנוף. כשחבר מהקיבוץ הביא לי אבוקדו, הוא מייד אמר "זה של פושקו". הוא בחר את הטובים ביותר.

סבב הטלפונים נמשך אתמול לאורך כל היום. כולם דיברו איתו רק לפני כמה ימים. כולם ניסו שוב כששמעו שקרה משהו במשגב עם. אבל הפעם, פושקו לא ענה. בגליל העליון נשאר חלל שקשה להסביר במילים.