"השכל רוצה שינוי באיראן, והרגש רוצה שהמשפחה תישאר בחיי"

טהרן, עיר של 15 מיליון נפש. ילד יהודי שנולד וחי בעיר למד דבר אחד עוד לפני שלמד לקרוא: לשמור את הלב בצנעה. לא לדבר בקול על ישראל, לא לאחוז בגלוי בחלומות שיש להם שם אחר.

ד', כיום בן 28, גדל בתוך הפרדוקס הזה - בעיר יפה, מלאת תרבות, ריחות ושווקים, אך לצידה קיר בלתי נראה שאסור להתקרב אליו. "אתה לומד להיזהר עוד לפני שאתה לומד ללכת. כיהודי אתה תמיד מרגיש שמסתכלים עליך קצת אחרת. בבית לא דיברו על ציונות - אבל היא היתה קיימת בלב".

פרידה מהמשפחה

הכל השתנה ב־2016. תפקיד לוחמה בצבא האיראני כבר היה באופק, ו־ד' היה חודשיים בלבד לפני הגיוס. הוא ומשפחתו היו צריכים לקבל החלטה - עכשיו או לעולם לא: "אלה היו ימים של פחד מתמשך. כי כשאתה בפנים, בתוך הצבא, אתה לא שולט במה שיקרה איתך. בטח כשמדובר ביהודי שומר מצוות המשרת בצבא של האויב".

וההחלטה התקבלה. על הנייר זה נראה כמו טיול. אב ובנו יוצאים לכמה ימי נופש בטורקיה. בפועל, זו היתה הפרידה הגדולה ביותר מהמשפחה שנשארה מאחור ופרידה נצחית מאיראן. בנמל התעופה באיסטנבול, ד' התייצב בסוכנות היהודית ועלה לישראל לבדו. אביו שב לאיראן.

"ביום שעזבתי הייתי ילד שפתאום, ברגע אחד, נעשה אדם בוגר", הוא מספר. "לא ידעתי אם אני מסכן את המשפחה שלי. הכל היה בערפל. היתה רק תחושת בריחה אל עתיד אחר, יהודי יותר".

ורגע לפני הפרידה, אבא של ד' אמר לו משפט אחד: "הוא הביט לי בעיניים ואמר לי 'אל תביט לאחור. תן לחיים שלך להיות התשובה'. המשפט הזה הולך איתי עד היום".

כשנחת בישראל, ד' לא ידע עברית ולא הכיר איש, אבל משהו בפנים קרא לו הביתה. "זה הרגיש כמו קריעה, חצי ממני נשאר מאחור. לא דמיינתי כלום על ישראל. בשבילי היא היתה רעיון. הכל היה זר, רועש וישיר - אבל גם חי. התרגשתי מהשמש הישראלית, מהנופים, מירושלים שעדיין מרגשת אותי. עדיין יש לילות שאני לא הולך לישון בהם, אני הולך לכותל ופשוט מתפלל".

אביו, שחזר לאיראן, נעצר ונשלח לשלוש שנים בכלא. "הידיעה הגיעה ב'עדינות' של מכות פטיש", הוא מתפייט במונחים השאולים מהשפה הפרסית. "לאט, בשמועות, וברגע אחד בוודאות. זה שבר אותי. תחושת האשמה והתסכול שלי היו כמעט בלתי נסבלים".

אמו ואחיו עלו ארצה שנה ואחריו. במבצע "עם כלביא" בית הכלא שבו ישב אביו הופצץ על ידי ישראל: "הלב שלי נעצר. מצד אחד קיוויתי שזה איכשהו ישחרר אותו משם, מצד שני פחדתי מאוד שאיבדתי אותו. עכשיו אנחנו במצב שאנחנו לא יודעים עליו כלום. נתק מוחלט. חוסר הידיעה הזה הוא משא כבד, אבל למדתי להתמודד איתו כדי לא לקרוס".

איך אתה מרגיש לגבי העובדה שהעיר שבה גדלת מופצצת?

"זה כאב מורכב. מצד אחד אתה שונא את המשטר. מצד שני אתה אוהב את העיר ואת האנשים החיים בה. הלב נקרע בין הבית לבין הצדק. הלב רוצה הגנה לישראל. השכל רוצה שינוי באיראן. והרגש רוצה שהמשפחה תישאר בחיים. אז זה מורכב".

מוסיף שכבות

בצה"ל שירת ד' כחייל בודד בתפקיד סודי ומשמעותי. והכל בשפה זרה, בתרבות זרה, בלי שיש לו מי שיחכה לו בסוף השבוע. "זה היה קיר. קשוח, אבל הרבה אנשים טובים ניסו לעזור לי. מובן שהיו גם הרבה סקרנות ושאלות לגבי הרקע שלי. למדתי מהר את השפה, כי לא היתה לי ברירה. הרגשתי שהקול שלי לא נשמע. עשיתי את התפקיד שלי מתוך שליחות, למדתי בצה"ל מהי אחווה אמיתית". 

היום ד' לומד במכינה הקדם־אקדמית "אמונה" ומתכונן להשלמת בחינות הבגרות. הוא אינו מנסה למחוק את האיראן שעדיין חיה בתוכו: האוכל, התרבות והמוזיקה הפרסית. "אני לא מנתק. אני פשוט מוסיף שכבות".

וכשהוא נשאל כיצד הוא מגדיר את עצמו, הוא עונה ללא היסוס: "ישראלי בבחירה, יהודי בנשמה, איראני בשורשים. אבל הכי גאה להיות יהודי".

אחרי הבגרויות, ד' חולם שצה"ל יגייס אותו למערך המילואים, ללמוד מקצוע ולבנות משפחה: "אני רוצה להיות חלק מהחיים פה, וליצור חיים שלא מוגדרים על ידי בריחה".

כשנשאל מה יגיד לאביו, אם יקרא את הכתבה יום אחד, ד' עונה בנחישות: "אבא, עשיתי בדיוק מה שביקשת: לא הסתכלתי אחורה. ואם תקרא את זה, תדע שאני עדיין מחכה לרגע שבו אוכל להגיד לך את זה פנים אל פנים".