"ישראל היום" הוא גוף תקשורת שנוסד מתוך האמונה שהציבור הישראלי ראוי לעיתונות טובה יותר, מאוזנת יותר ומדויקת יותר. עיתונות שמדברת ולא צועקת. עיתונות אמינה, אובייקטיבית ועניינית. עיתונות אחרת וללא תשלום. המהדורה המודפסת הראשונה פורסמה ב-30 ביולי 2007, וב-2010 הפך "ישראל היום" לעיתון הישראלי בעל שיעור החשיפה הגבוה ביותר בימי חול. מו"ל העיתון היא ד"ר מרים אדלסון. העורך הראשי הוא עמר לחמנוביץ, והעורך המייסד הוא עמוס רגב. אתרי האינטרנט של "ישראל היום" בעברית ובאנגלית, כמו כן היישומונים (אפליקציות) לאנדרואיד ול-iOS, מציגים חדשות מסביב לשעון, תוכן בלעדי, מבזקים ועדכונים, ניתוחים ופרשנויות, וידיאו, פודקאסטים ושידורים חיים. פלטפורמות הדיגיטל של "ישראל היום" כוללות ערוצי חדשות ודעות, תרבות ובידור, לייף סטייל, טכנולוגיה, ספורט, כלכלה וצרכנות, בריאות, חיילים, אוכל, יהדות, תיירות ורכב. ב-2021 עלו לאוויר האתר החדש והיישומון החדש של "ישראל היום" בעברית, במטרה לספק לגולשים חוויה מהירה, עדכנית, בטוחה ונוחה. תכני המהדורה המודפסת של העיתון זמינים גם באתר, במהדורה יומית מקוונת, ואפשר לקבל אותם גם בניוזלטר. מועדון ההטבות הייחודי "הקליקה של ישראל היום" מציע לגולשי האתר הנחות ומבצעים על מוצרים ושירותים. ישראל היום פתוח להערות, לביקורת ולהצעות לשיפור מקהל הקוראים. פנו אלינו במייל hayom@israelhayom.co.il.

X

מאחורי כל PTSD: החברה משלמת את המחיר

רבות מהן מפתחות מצוקה: תחושת איום מתמשך, דריכות, שחיקה נפשית, טראומטיזציה משנית - טראומה שמתפתחת אצל מי שחי לצד אדם פוסט־טראומטי

, עודכן
0השמעה
פוסט טראומה (אילוסטרציה) , GettyImages
פוסט טראומה (אילוסטרציה). צילום: GettyImages

ב־3 לפנות בוקר היא מתעוררת בבהלה. לא מסיוט שלה, אלא שלו. הוא קפץ מהמיטה, מתוח, נושם מהר. לפעמים צועק, לפעמים קופא. היא כבר יודעת מה לעשות: לא להדליק אור בפתאומיות, לדבר בשקט, לשמור מרחק מדויק. בבוקר היא תקום לעבודה, תכין לילדים אוכל, תשלח חיוך לעולם.

אף אחד לא ישאל אותה איך עבר עליה הלילה.

צה"ל מודה: חלה עלייה במקרי האובדנות השנה // ערוץ הכנסת

זו לא סצנה חריגה. זה היומיום של אלפי נשים בישראל - בנות זוג של מתמודדים עם פוסט־טראומה. פוסט־טראומה אינה תופעה חדשה בישראל, אך מאז 7 באוקטובר, ובעקבות טראומה מתמשכת ואלימות גוברת במרחב האזרחי, אנו עדים להיקפים חסרי תקדים: מספר החיילים המוכרים עם פוסט־טראומה עלה מכ־60 אלף לכ־90 אלף כיום, ורבבות נוספים עדיין ממתינים להכרה.

אבל המספרים האלו מספרים רק חלק מהסיפור. פוסט־טראומה אינה רק זיכרון כואב. זו פציעה שמשפיעה על כל מערכות החיים: הגוף, הנפש, היחסים והיכולת לחיות בביטחון. היא מתבטאת במתח מתמיד, התפרצויות זעם או הסתגרות, חרדה, הפרעות שינה, כאבים גופניים, שחיקה ותשישות, ובעיקר כפציעה בלתי נראית. היא נוטה להתפרץ דווקא במקום שאמור להיות הבטוח ביותר: הבית.

ובתוך המעגל הזה יש קבוצה שנשארת לרוב שקופה: בנות הזוג. בעוד שהמערכת מתמקדת במתמודדים - בטיפול, באבחון ובהכרה - הן נשארות ללא שם, ללא הכרה וללא מענה. רבות מהן מפתחות מצוקה עמוקה: תחושת איום מתמשך, דריכות, שחיקה נפשית, תופעה שמכונה טראומטיזציה משנית - טראומה שמתפתחת אצל מי שחי יום־יום לצד אדם פוסט־טראומטי.

בנובמבר האחרון התקיימה סדנה דו־יומית במצוקי דרגות לבנות זוג של מתמודדי PTSD.

זו לא היתה סדנה "קלאסית", אלא מרחב לעצירה, נשימה, הכרה והפגת תחושת הבדידות, חוסר האונים וההסתרה. הנשים שיתפו, שמעו אחת את השנייה והתעצמו מהמפגש. "זו הפעם הראשונה שמישהו רואה אותי, פתאום הבנתי שאני לא לבד ויש עוד כמותי שמתמודדות עם המציאות הזו".

לוחמים ב-7 באוקטובר, צילום: אורן בן חקון

האדוות לא נשארו רק בסדנה. נשים סיפרו שבחזרה הביתה משהו השתנה - לא כי הקושי נעלם, אלא כי הן כבר לא נשאו אותו לבד. חלקן תיארו שינוי גם אצל בני הזוג: פחות מתח, יותר שיח, תחושת עוגן. פתאום התמונה התבהרה - כשבנות הזוג מקבלות הכרה ותמיכה תהליך השיקום של בן הזוג עצמו עולה שלב. הוא כבר לא מרגיש עול, אלא מרגיש ויודע שגם בת זוגו מקבלת מענה ראוי.

והשאלה הקשה מהדהדת: מה המחיר שמשלמת החברה כשאין מספיק מרחבים כאלה?

המחיר הוא שחיקה שקטה של נשים, משפחות שמתפרקות מבפנים ותהליכי שיקום של מתמודדי PTSD שלא יכולים להצליח ולהתממש באמת. הגיע הזמן להפסיק לראות בבנות הזוג "משאב שקט" שנושא את ציבור מתמודדי הפוסט־טראומה, ולהתחיל לראות בהן בני אדם שנושאים על גבם מחיר כבד מנשוא. כי אם לא נפעל עכשיו, השקט הזה יעלה לחברה הישראלית ביוקר.

כותבות הטור: יעל קימלדורפר ליסק ואיילת רוט, פסיכותרפיסטיות גוף-נפש, מפתחות התוכנית לבנות זוג לפוסט טראומטיים בעמותת "משיב הרוח"- סיוע לקהילות מסייעות בישראל

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאי להכיר