מאחורי כל PTSD: החברה משלמת את המחיר

רבות מהן מפתחות מצוקה: תחושת איום מתמשך, דריכות, שחיקה נפשית, טראומטיזציה משנית - טראומה שמתפתחת אצל מי שחי לצד אדם פוסט־טראומטי

פוסט טראומה (אילוסטרציה). צילום: GettyImages

ב־3 לפנות בוקר היא מתעוררת בבהלה. לא מסיוט שלה, אלא שלו. הוא קפץ מהמיטה, מתוח, נושם מהר. לפעמים צועק, לפעמים קופא. היא כבר יודעת מה לעשות: לא להדליק אור בפתאומיות, לדבר בשקט, לשמור מרחק מדויק. בבוקר היא תקום לעבודה, תכין לילדים אוכל, תשלח חיוך לעולם.

אף אחד לא ישאל אותה איך עבר עליה הלילה.

צה"ל מודה: חלה עלייה במקרי האובדנות השנה // ערוץ הכנסת

זו לא סצנה חריגה. זה היומיום של אלפי נשים בישראל - בנות זוג של מתמודדים עם פוסט־טראומה. פוסט־טראומה אינה תופעה חדשה בישראל, אך מאז 7 באוקטובר, ובעקבות טראומה מתמשכת ואלימות גוברת במרחב האזרחי, אנו עדים להיקפים חסרי תקדים: מספר החיילים המוכרים עם פוסט־טראומה עלה מכ־60 אלף לכ־90 אלף כיום, ורבבות נוספים עדיין ממתינים להכרה.

אבל המספרים האלו מספרים רק חלק מהסיפור. פוסט־טראומה אינה רק זיכרון כואב. זו פציעה שמשפיעה על כל מערכות החיים: הגוף, הנפש, היחסים והיכולת לחיות בביטחון. היא מתבטאת במתח מתמיד, התפרצויות זעם או הסתגרות, חרדה, הפרעות שינה, כאבים גופניים, שחיקה ותשישות, ובעיקר כפציעה בלתי נראית. היא נוטה להתפרץ דווקא במקום שאמור להיות הבטוח ביותר: הבית.

ובתוך המעגל הזה יש קבוצה שנשארת לרוב שקופה: בנות הזוג. בעוד שהמערכת מתמקדת במתמודדים - בטיפול, באבחון ובהכרה - הן נשארות ללא שם, ללא הכרה וללא מענה. רבות מהן מפתחות מצוקה עמוקה: תחושת איום מתמשך, דריכות, שחיקה נפשית, תופעה שמכונה טראומטיזציה משנית - טראומה שמתפתחת אצל מי שחי יום־יום לצד אדם פוסט־טראומטי.

בנובמבר האחרון התקיימה סדנה דו־יומית במצוקי דרגות לבנות זוג של מתמודדי PTSD.

זו לא היתה סדנה "קלאסית", אלא מרחב לעצירה, נשימה, הכרה והפגת תחושת הבדידות, חוסר האונים וההסתרה. הנשים שיתפו, שמעו אחת את השנייה והתעצמו מהמפגש. "זו הפעם הראשונה שמישהו רואה אותי, פתאום הבנתי שאני לא לבד ויש עוד כמותי שמתמודדות עם המציאות הזו".

לוחמים ב-7 באוקטובר, צילום: אורן בן חקון

האדוות לא נשארו רק בסדנה. נשים סיפרו שבחזרה הביתה משהו השתנה - לא כי הקושי נעלם, אלא כי הן כבר לא נשאו אותו לבד. חלקן תיארו שינוי גם אצל בני הזוג: פחות מתח, יותר שיח, תחושת עוגן. פתאום התמונה התבהרה - כשבנות הזוג מקבלות הכרה ותמיכה תהליך השיקום של בן הזוג עצמו עולה שלב. הוא כבר לא מרגיש עול, אלא מרגיש ויודע שגם בת זוגו מקבלת מענה ראוי.

והשאלה הקשה מהדהדת: מה המחיר שמשלמת החברה כשאין מספיק מרחבים כאלה?

המחיר הוא שחיקה שקטה של נשים, משפחות שמתפרקות מבפנים ותהליכי שיקום של מתמודדי PTSD שלא יכולים להצליח ולהתממש באמת. הגיע הזמן להפסיק לראות בבנות הזוג "משאב שקט" שנושא את ציבור מתמודדי הפוסט־טראומה, ולהתחיל לראות בהן בני אדם שנושאים על גבם מחיר כבד מנשוא. כי אם לא נפעל עכשיו, השקט הזה יעלה לחברה הישראלית ביוקר.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאי להכיר