דונלד טראמפ מעולם לא היה חסיד של ספרי הלימוד הדיפלומטיים הקלאסיים. בעוד שמזכירי מדינה מסורתיים משננים פרוטוקולים של "בניית אמון", "הדרגתיות" ו"יציבות", טראמפ מעדיף את הכאוס המחושב.
טראמפ על השיחות עם איראן: "מקווה שנגיע להסכם" // Clash Report
בגישתו כלפי איראן העולם צופה במחזה מתעתע וכמעט סכיזופרני: ביד אחת הוא מצייץ איומים על מתקפה חסרת תקדים, וביד השנייה הוא מביע נכונות מפתיעה, כמעט להוטה, להיכנס למשא ומתן ישיר ולהגיע ל"דיל" היסטורי. הסתירה לכאורה הזו אינה תקלה במערכת; היא הליבה של האסטרטגיה שלו. זהו משחק פוקר בסיכון גבוה, המונע על ידי מה שניתן לכנות "דיפלומטיה של אנומליה".
כדי לפענח את טראמפ צריך להסתכל על שולחן הפוקר. בפוקר השחקן המתוחכם אינו חושף את הקלפים שלו, אלא משחק את האדם שמולו. טראמפ מעלה את ההימור (Raise) בצורה אגרסיבית לא בהכרח כדי להפוך את השולחן, אלא כדי לגרום ליריב למצמץ. ההיגיון פשוט: כאשר האיראנים משוכנעים שהאיש בבית הלבן הוא בלתי צפוי, אולי אפילו פועל בחוסר רציונליות מכוונת, הם עשויים להעדיף "קיפול" (Fold) ופשרה כואבת מאשר להסתכן בעימות חזיתי מול מעצמה שאינה פועלת לפי היגיון ליניארי.
כאן נכנסת לתמונה "דיפלומטיה של אנומליה". הדיפלומטיה הקלאסית שואפת לוודאות. טראמפ משתמש באנומליה - בחריגה הבוטה מהנורמה - ככלי נשק. הוא יוצר משברים באופן מלאכותי כדי לפתור אותם בתנאים שלו. הוא מרסק את הסטטוס־קוו כדי לבנות משהו חדש על ההריסות. האנומליה הזו משדרת לטהרן מסר מצמית: הכללים השתנו, ועכשיו אני קובע אותם מחדש בכל סיבוב.
היתרון הגדול בשיטה זו הוא שבירת הקיפאון הפסיכולוגי.
איראן, שהתרגלה למדיניות מערבית צפויה וזהירה, מוצאת את עצמה בעמדת מגננה מתמדת. חוסר הוודאות הוא כלי עינויים יעיל, הוא מערער את הביטחון העצמי של המשטר ומאלץ אותו לחשב מסלול מחדש בכל בוקר. בשיטה זו טראמפ מחזיק את כל הקלפים קרוב לחזה. הוא שולט בטמפו של המשחק. גישה זו עשויה להביא את האייתוללות לשולחן המשא ומתן כשהם מוחלשים, מבודדים וכמהים לכל סוג של יציבות, מה שיאפשר לטראמפ להשיג הסכם טוב יותר משמעותית מקודמיו.
אולם למשחק הפוקר הזה יש חיסרון דרמטי. "דיפלומטיה של אנומליה" היא הליכה על סף תהום (Brinkmanship). האסטרטגיה בנויה על מתיחת החבל עד לקצה גבול היכולת - אך לא מעבר לו. הבעיה היא שאין לדעת היכן בדיוק נמצאת נקודת הקריעה. כאשר מאיימים במלחמה כטקטיקת מיקוח, הסיכון למיסקלקולציה (חישוב שגוי) הוא עצום. האיראנים עלולים לפרש בלוף ככוונה אמיתית למתקפה ולהנחית מכת מנע, מה שיגרום לחבל להיקרע ולהיות בחוסר שליטה על הסיטואציה.
מדיניות "מקסימום לחץ" משרתת את האינטרס הישראלי באופן מובהק. ככל שאיראן ענייה יותר ולחוצה יותר, כך קשה לה לממן את שלוחות הטרור שלה (חיזבאללה, חמאס והמיליציות). האנומליה של טראמפ מפחידה את האיראנים יותר מכל איום ישראלי נקודתי. מנגד, החיסרון לישראל טמון באופיו העסקי של טראמפ. החשש הגדול בירושלים הוא שטראמפ, בלהיטותו להשיג "דיל" ולהוכיח שהוא משכין שלום, יסתפק בהסכם שטחי וחלול - מעין מופע ראווה שייראה טוב בטלוויזיה אך ישאיר את איראן עם הפרוקסי וטילים בליסטיים.
כמו כן, אם "החבל ייקרע" והמשחק ידרדר למלחמה אזורית, ישראל תהיה זו שתחטוף את האש בחזית, בעוד אמריקה רחוקה ובטוחה מעבר לאוקיינוס. האסטרטגיה של טראמפ היא הימור כפול: הוא מהמר שהכאוס שהוא יוצר יוליד סדר חדש וטוב יותר. אם יצליח, הוא ישנה את ההיסטוריה; אם ייכשל - האנומליה עלולה להפוך לטרגדיה, כשישראל נמצאת בשורה הראשונה של הקהל, או חלילה על הבמה עצמה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו