אין התראה בטלפון המחסירה פעימה מלבבותיהם של הורים לילדים צעירים כמו הודעה הפותחת ב"הורים יקרים". ההמשך ידוע - הסייעת חולה ולא נמצאה לה מחליפה, ולכן היום הגן לא ייפתח, ואולי גם לא מחר. תנו לנו את ה"סטגדיש" המלחיץ של פיקוד העורף, התרעות על טילים, בעוד רבע שעה ינחת טיל בליסטי באזור מגוריכם. מאלו לפחות אפשר להתגונן - רק לא "הורים יקרים".
המחסור החמור בסייעות אינו בעיה חדשה, אך נראה כי בשנתיים האחרונות הגענו לשיאים חדשים של ימי לימודים המתבטלים בגלל צוות חסר. בהתאמה, מתבטלים גם ימי העבודה של ההורים, והנזק המצטבר למשק הולך ומחריף. יש פתרונות ביניים שאפשר לבצע כבר מחר: פתיחת תקני סייעות בשירות הלאומי, והפיכת המקצוע כמוכר לצורך עבודה מועדפת וגיוס ממוקד, כולל הסעות, במגזר החרדי והערבי. ומעל לכל - העלאת שכר הסייעות.
בחדשות רשת 13 נחשף כי במקום לשקוד על פתרונות ארוכי טווח, במרכז השלטון המקומי החליטו על פתרון "עלי אקספרס": לייבא סייעות מחו"ל, מבלי לחשוב על ההשלכות ארוכות הטווח של צעד כזה.
בואו נודה על האמת: ברגע שמגיעים עובדים זרים לתחום מסוים - בתוך שנים ספורות הוא מתרוקן מעובדים ישראלים. עכשיו יתחילו פיילוט של כמה מאות סייעות מהודו ומהפיליפינים? בתוך שנים ספורות לא נראה אף סייעת ישראלית בתחום. ואם תפרוץ מלחמה - תרחיש קיצוני אך סביר במחוזותינו - כולן יתפסו את הטיסה הראשונה בחזרה הביתה והמשק ישותק.
לא חייבים להפליג לתרחישי קיצון, הדבר יכול להביא גם למחסור בגננות. הסייעת היא לא רק יד ימינה של הגננת, היא המבוגר היחיד שהגננת מתקשרת איתו במהלך היום. הגננות, כמו כולנו, רוצות להעביר את שעות העבודה עם צוות שלא רק דובר את שפת המקום, אלא גם חולק איתן קרקע משותפת.
גננת ותיקה מספרת: "רוב הגננות רוצות לצידן שותפה אמיתית, מישהי שמבינה את השפה, את התרבות, את הסיטואציות הקטנות והמורכבות של הגן. לעבוד יום שלם עם סייעת שלא מדברת עברית - זו לא עזרה, אלא עומס נוסף: להסביר, לתווך, להשגיח פעמיים. זה עלול להעצים את השחיקה במקום להקל אותה". וכשהגננות יתחילו לעזוב, מה הלאה - נביא גם גננות מהודו ומהפיליפינים?
ואחרונים, והכי חשובים - הם הילדים. רבים טועים לחשוב שתפקידה של הסייעת מסתכם בניגוב ישבנים ובשמירה על ניקיונו של הגן, אך אף על פי שהתפקיד לא מחייב הכשרה פורמלית - מדובר בנשות חינוך לכל דבר ועניין, והן מהוות דמויות משמעותיות עבור הילדים. וכאן הבנת השפה על בורייה היא קריטית, וגם הניואנסים התרבותיים.
כל הגננות שרואיינו לכתבה היו תמימות דעים: בגיל הרך השפה היא לא מותרות, אלא כלי בסיסי לביטחון רגשי. ילדים צריכים שמבוגרים יוכלו להבין אותם מייד כשהם בוכים, נעלבים, רבים עם חברים או סתם כשהם רוצים לקבל חיבוק. סייעת שלא מדברת עברית לא יכולה באמת להיות דמות משמעותית ומכילה עבורם ברגעים האלו.
הדרך היחידה להבריא את הענף בטווח הרחוק היא העלאת שכר הסייעות. אבל מאיזה מקור תקציבי? ייתכן שהפתרון פשוט משחושבים, ושהתקציב נמצא מתחת לפנס: שימוש בקצבאות הילדים כדי לגשר על הפער. הדבר יצריך שיתוף פעולה בין הקואליציה לאופוזיציה ובין משרדי הממשלה - שלא לדבר על האומץ שיידרש מפוליטיקאים להזיז את הגבינה, כלומר את הקצבאות, לאן שבאמת צריך.
אולי עם מספיק לחץ על נבחרי הציבור לעשות את מה שנכון, ילדינו יזכו בסייעות איכותיות המתוגמלות כראוי, ולא בסייעות שמרכז השלטון המקומי הזמין באינטרנט בזול.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו